יומן מסע

ערב חג, ערב ערב חג, חול המועד. בספטמבר, מי יכול לדעת?

אני בחנות הספרים הגדולה. רוצה לקנות את הספר החדש של אלנה פרנטה. גם רואה פתאום ספר שחיפשתי מזמן: small urban living spaces. לא קוראים לו ככה, אבל מה זה חשוב? יש בו תמונות יפות ומעוררות השראה של חללים קטנים מנוצלים היטב. בקופה המוכרת הקטינה מנסה לדחוף לי במבצע עוד כמה ספרים. מלמדים אותם בע"פ איזה טקסט, כמו את המרכזנים של הסלולרים. קראת אותו? אני שואלת. לא, היא עונה בלי מבוכה. אבל שמעתי המלצות מכמה קונים. לא תודה. אני משלמת ויוצאת.

בחנות האופניים השכונתית שלי חסרות סלסילות. שלי מתפרקת ואני חייבת סלסילה. אם האופניים הם הרכב שלי, הרי הסלסילה היא הבגאז'... אני מתקשרת לאינסטנציה הגבוהה ביותר בנוגע לאופניים: המתבגר. הוא נותן לי שם של חנות. קצת רחוקה. אני מתקשרת לברר. יש להם סלסילה. יופי. אבל תצטרכי להשאיר אותם. יש לנו עכשיו לחץ. לא... אני מתחננת. לא להשאיר... איזה אופניים יש לך? שואל האיש בטלפון. אדומים. אני עונה. לא, הוא צוחק, רגילים או חשמליים? איכס חשמליים, אני עונה. רק רגילים. טוב, ההוא מתרצה, אם זו לא התקנה מסובכת, נעשה על המקום.

אני מדוושת ומתנשפת במעלה הגבעה. 

בחנות:

אני: זו אני עם הסלסילה.

הוא: טוב, תשאירי אותם.

אני: לא! אמרת שעל המקום.

הוא: טוב, תבואי עוד שעתיים.

אני: לא שעתיים! מה אני אעשה שעתיים? חצי שעה.

הוא: יש לנו לחץ. תראי, יש כאן אופניים מלפני החג.

אני: אבל הם כבר בבית שלהם... אני באה עוד שעה וחצי.

הוא: תבואי. לא בטוח שיהיה מוכן. תלכי למוזיאון.

אני: בשביל להגיע למוזיאון אני צריכה אופניים!

הוא: יש גלריות בסביבה. מה את מתלוננת... בשמחה הייתי מתחלף איתך. אנחנו בתל אביב! יש מלא מה לעשות! איזו עיר נפלאה יש לנו!

אני: אז אולי באמת נתחלף? נראה לי שזה לוקח 10 דקות. אני חוזרת עוד שעה ורבע.

הוא: (בצחוק) טוב, תחזרי עוד חצי שעה.

אני: אם אתה אומר רבע שעה, אז אני כבר אחכה כאן.

ויוצאת לשדרה. מוצאת ספסל מוצל. מתיישבת להסתכל בספר של הדירות הקטנות. אין לי כסף כרגע לקנות דירה קטנה בתל אביב. אבל אם... ואם... ואם... אז אולי, ואולי ואולי. ובינתיים יש לי כסף לקנות ספר על דירות קטנות ולחלום על הדירה שתהיה לי פעם. לידי עוצר איש מבוגר. יש לו את העיניים הכי כחולות שראיתי בחיים שלי, שיער לבן וזקן לבן. על הגב יש לו תרמיל. הוא ניראה כמו מלאך מלוכלך או כמו סנטה קלאוס שעשה את כל הדרך ברגל מהקוטב הצפוני. הוא מתקרב אלי ואומר לי במבטא זר: גברת, הייתי רוצה להכיר אותך. אני מסתכלת על העיניים שלו. אני יכולה לראות שפעם הוא היה לגמרי רגיל. אני לא מוצאת את המילים שחיפשתי. הוא שואל: את נשואה? כן. אני עונה. זה מאוד חבל. הוא אומר, מטעים את המילה "מאוד". הוא מסתכל על ידי החפה מטבעת ופונה והולך לאיטו. וגם לי חבל מאוד. על כל מה שהיה ולא יהיה. על כל ההחמצות. שלו? שלי? איני יודעת. 

גם אני קמה מהספסל והולכת לגלידריה. בתור לפני משפחה עם שני ילדים. הילדים לבושים יפה ומתנהגים יפה. ההורים מדברים במבטא צרפתי. אפשר לטעום את הוניל פסיפלורה? אפשר לטעום את השוקולד הבלגי? אני מחכה. יש לי זמן. אתה רוצה גביע או כוסית? כל כך הרבה שאלות בשביל גלידה. כל כל הרבה רצינות. אבל יש לי זמן. מתי בפעם האחרונה הייתה לי מין שעה כזאת להעביר? אני הולכת לשתות מים מהקולר בחנות ולשירותים. חוזרת רק על מנת לשמוע את המשך המחקר המעמיק: מה זה לוטוס? מה זה פיטיה? מה זה מנת ילדים? עם מה מתאים המנטה? בסוף כולם, ילדים והורים, מצליחים להחליט. אני קונה גלידת יוגורט, מתיישבת באחד השולחנות ומוציאה את הספר של אלנה פרנטה. כבר המילים הראשונות לוכדות אותי, לופתות אותי. העיניים שלי רצות על המילים והשורות. אני מנסה להאט את הקצב, לאכול אותו לאט, כמו את הגלידה, להתענג על כל משפט. אני כבר מצטערת שהספר יגמר. אני כבר מצטערת שאני מצטערת. שאני כבר לא ילדה שמסוגלת להנות מהרגע ההווה.

אני רואה ששעה וחצי חלפה. מתקשרת לחנות. טוב, תבואי. 

אני מגיעה ממש בסוף ההתקנה. נו, מה עשית בסוף? הוא שואל. אני מספרת לו שפיספסתי הצעת נישואין ואכלתי גלידה. אתה צודק. אני אומרת לו. אין כמו עירנו תל אביב. אני מזדהה כאמא של המתבגר, אולי זה שווה הנחה.  כן... הוא מכיר. המתבגר הוא סוג של סלב מקומי בקהיליית האופניים. משלמת ויוצאת. מדוושת עם הסלסילה החדשה שלי. בתוכה שני הספרים. 

אלנה פרנטה/ החברה הגאונה 74 ש"ח

ספר עיצוב חללים קטנים /  169 ש"ח

גלידת יוגורט ללא סוכר 23 ש"ח + 2 ש"ח טיפ 

סלסילה לאופניים (כולל התקנה) 150 ש"ח

סה"כ: 418 ש"ח