זה הגיע. ידעתי שזה יגיע, אני לא מופתעת. אבל לא ציפיתי שזה יבוא ככה, כמו רעם ביום בהיר. חשבתי שזה יתחיל בהדרגה, התחלה, סימנים. אבל היום זה החליט ליפול עליי. אני מרגישה שאני שוקעת בתוך הדיכאון, כקירות שסוגרים עליי, והאוויר לנשימה מתחיל להיגמר, לאיזול. מידי פעם אני מרגישה כמו לחץ בחזה, ואז זה עובר. בגלים. בא לי לבכות, אבל אני לא יכולה, למקרה ואמא שלי תשאל. אני לא רוצה שהיא תדע. כרגע יש לי רק שתי נקודות אור, ליאורה ונירוס. שניהם מנסים לעודד אותי. העובדה שלא הולך להם לא מפריעה לי, אני רק כל כך שמחה, שהם באמת מנסים. ועכשיו אני בעצם מבינה, שאני לא בדיכאון. לא עכשיו לפחות, קודם הייתי. כי יש לי את ניר. וליאורה. ומיכל (חברה שלי שניסתה לעודד אותי בעזרת סרטוני סטנדאפ), ובעיקרון, החיים שלי בסדר. אז למה אני סתם בוכה לבלוג? בעיקרון, אני כבר לא בקטע של הפוסט הזה, אבל חבל לי למחוק אותו. האמת, רק הכתיבה שלו גרמה לי להבין כמה אני מטופשת.

חיבוק?