הנה משהו שאני צריכה הסבר עליו:

לי, כפי שאתם בוודאי יודעים, יש בלוג.

רובו דברים מעט דיכאוניים, עצובים, עצבניים, רציניים.

מעט מאוד צחוקים.

ולאמה וליאורה (חברות שלי, למי שלא קרה את פוסט הפתיחה), גם יש בלוגים. אצלהן, אי אפשר לקרוא שתי שורות בלי להתפוצץ מצחוק במשך כמה דקות.

אבל במציאות, זה די הפוך.

יש לנו חבורה כזו, ואני אחת השטוטנקיות הראשיות. אני עושה חיקויים, מספרת בדיחות, ומאוד קשה לי להיות רצינית לכמה רגעים.

למשל, הנה דוגמה מהיום:

ליאורה, אמה, אני וליאור (כן, כן, יש שתי ליאור. תבדילו: ליאורה:זו עם הבלוג והמאוהבת בהודי, ליאור:...השנייה XD שיושבת לידי באנגלית)

ישבנו על הספסל הקבוע שלנו בחצר. ליאורה רואה את הודי מרחוק (היא כמו רדאר כשזה קשור אליו), ואומרת:

"הלוואי שהוא ייתקרב, הלוואי שהוא ייתקרב, הלוואי שהוא ייתקרב!" והוא התרחק...

אז אמה אמרה ככה:

"זה מה שהיה קורה אם הוא היה מתקרב" היא העמידה פנים שהיא הודי, באה לליאורה, ו"הציעה לה נישואין" 

אני, לקחתי את זה רחוק יותר

התרחקתי כמה צעדים, והתקרבתי לבנות בהליכה של ערס. אני מתיישבת צמוד לליראורה, ומחייכת חיוך ערסי. הנה הדיאלוג ההזוי:

(ל-ליאורה, ד-אני כהודי)

ד: היי ליאור.

ל:היי הידאי (שמו האמיתי)

ד:מה קורה?

ל: הכל בסדר.

ד: יופי. תגידי, מה את אומרת על פצפצים? (הוא שאל את זוהר [עוד חברה] על פצפצים, לא משנה!)

ל: פצפצים....זה מאוד סקסי!

ד: כמוני, נכון? ~קריצה~

ל: נכון, בדיוק כמוך!

ד: איזה נשמה את.

בינתיים אמה וליאור התפוצצו מצחוק...

ד:אזזז..... ליאור, את יודעת שנפרדתי מדריה? (החברה שלו)

ל: מה, באמת? לא ידעתי, כל כך חבל, הייתם זוג מקסים! (עצב מזויף).

ד: חחחחחחח את כזאת נשמאמי.

ואז היה צלצול. נקרענו כולנו מצחוק XDXDXD

אזזזז בחיים האמיתיים יש לי הרבה חוש הומור.

אבל כאן....לא

אבל אני לא מבינה למה, כי כמו שאמרתי ברשימות:

אני כמו מסכת תאטרון.

עליזה ודיכאונית כאחד.

לא ככה?