החיים הם כמו מסדרון ארוך. ללא דלתות, חלונות, רק קירות. מידי פעם יהיה נתז צבע על הקיר הלבן והמשעמם, ואז תחלוף על פניו, ולא יישאר ממנו זכר. מידי פעם, תופיע לך דלת. היא תוכל להיות ענקית, ובצבע בוהק, אחת שממש אי אפשר לפספס. בד"כ, את הדלתות האלה רואים הכי הרבה. אבל לפעמים תיכנס בהן כל כך מהר, שתפספס את מה שהיה צריך להיות שם. ולפעמים, הן סתם מסכה. בגלל שהן כל כך מושכות, וגדולות, וקלות לכניסה, מה שמאחוריהן יהיה חסר ערך. ואתם תמשיכו ללכת. בחיפוש אחרי הדלת הבאה. ולפעמים, הדלתות יהיה כמעט בלתי נראות. בצבע הקיר, קטנות. אם תשים לב אליהן, יהיו לך שלוש אפשרויות. 

אחת, לעבור על פניהן. הן קטנות כל כך, נראות כל כך חסרות חשיבות, ולא ייתחשק לך להשקיע מאמץ בלהידחק אל הפתח הקטן הזה.

האפשרות השנייה, זה לעמוד מולן. לעמוד ולהתלבט. אם להיכנס, אם להמשיך. הם ימשיכו לעמוד, להתלבט, עד שהדלת תעלם לה. 

והאפשרות השלישית, אתה תנסה לעבור דרכן. זה ייקח זמן, זה יהיה קשה, ומאוד מעצבן. אבל אם תצליח לעבור, מאחוריהן יהיה את הדבר שהיה שווב להילחם בשבילו.

ואתם תוכלו להגיד שזה היה שווה את זה.

ואז, תוכלו להישאר מעבר לדלת. לחפש עוד קצת, ולהישאר במקום המבטחים האהוב עליכם.

אבל יהיו כאלה שימשיכו הלאה, בחיפוש אחר הדלת הבאה.