חלק מרגעי המשבר שלי, ויש לי כאלה, הם בגלל סיבה אחת מסויימת.

אני מדחיקה.

אני מדחיקה כאב, אני מדחיקה עצב, אני מדחיקה שמחה, אני מדחיקה התרגשות.

אני בעצם מדחיקה הכל חוץ מכעס.

אני מדחיקה בעיקר כדי להיות חזקה בשביל אחרים, שצריכים עזרה יותר ממני...

כל עוד אני מדחיקה, אני נשארת חזקה. אני יכולה לעזור. להקשיב. לתמוך.

ואין לי בעיה עם זה, שלא תבינו אותי לא נכון.

אני אוהבת לעזור, אני שמחה שאני יכולה לתמוך בחברים שלי, וההדחקה אצלי כבר על אוטומט, גם כשאני רוצה להרגיש, או אפילו לבכות, אני לא מסוגלת.

ואל תגידו לי "ברור שאת מסוגלת, תהיי עם עצמך רגע, תחשבי על משהו עצוב"

כי אני לא יכולה.

יהיה לי את המחנק בגרון.

הלחץ בחזה.

אבל העיניים יבשות.

בקיצור, אני סוטה מהנושא.

כשאני מגיעה למצב כזה, רק שני דברים עוזרים לי:

1. לחפור ולדבר עם החברים הכי טובים (תלוי איזה חברים טובים, אבל בכללי)

2. לחשוב על העתיד.

שהכל יישתפר.

שלא יכול להיות שהכל יהיה רע גם בעתיד.

תאמינו לי, IT GETS BETTER

תראו את הקליפ, תפנימו, ותיישמו: