היום כמעט בכיתי. כמעט יותר מתמיד. אני מחשיבה את זה, כי באמת עמדו לי דמעות בעיניים. אבל עצרתי אותן. אי אפשר להאשים אותי שאני לא רוצה לבכות מול אמא שלי.

היום בבוקר קמתי עם הרגשה קצת מוזרה. כנראה בגלל הייאוש שהיה לי אתמול. ניסיתי להוציא חברה מהתקף דיכאון. לא משנה...

וזה התפתח לדיכאון עמוק יותר. אף פעם לא היה לי דיכאון באמצע בית הספר. הרגשתי נורא, הדבר היחיד שהסיח את דעתי זו חברה שלי, שניסתה לעזור.

זה מקרה די נפרד, אבל אני חייבת לשתף:

הלכתי לשיעור מדע עם זוהר ואמה, ודיברתי איתן על שיחה שעשו לנו בכיתה, על שתיית אלכוהול. בגלל הדיכאון, אמרתי שאני רוצה להשתכר. לא שאני אעשה את זה....אבל הייתי רוצה בריחה כלשהי. ואז זוהר התחילה לדבר על הבעיות, וזה די עצבן אותי.  ואז נעמד מולי ערס, והתחיל לרקד בתנועות מעוותות. ניסיתי לזוז הצידה, כי כבר הייתי עצבנית, אבל הוא המשיך לרקוד מולי. אז, עפו לי כל הפיוזים, וצרחתי עליו:

"עוף ממני עכשיו!"

וצרחתי עליו ממש חזק, כי הוא נרתע, ברח משם, ואני הלכתי בעצבים, זרקתי את התיק על הרצפה, ואמה אמרה שנראיתי כאילו אני עומדת לשבור משהו.

זה היה די משעשע.

לא משנה...

בקיצור, כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאמא שלי. לא ממש יודעת למה. וסיפרתי לה שהסיבה היא לחץ. שקשה לי לעמוד בלחץ ובדאגה לחברים שלי...

זה באמת קשה לי לחיות בדאגה שאולי משהו ייקרה להם, שאולי הם ייעשו משהו לעצמם.

אז אתם יודעים מה היא אמרה?

שאם אני לא אתרחק מהם, היא תרחיק אותי מהם.

שהיא תרחיק אותי מהם.

תרחיק.

זה הקטע שכמעט התחלתי לבכות. וסירבתי בכל תוקף, וכמעט התחלתי לצעוק עליה שאני לא מסוגלת, שאני דואגת להם, ושיכול להיות שהם סומכים עליי, ושהבעיות שיש להם חמורות משלי ושאני יכולה להתגבר על שלי.

אז הורדתי אותה מהרעיון הנוראי הזה.

אבל באמת הצלחתי לבכות. מבחינתי לפחות.

דפוקה שכמותי...