זהו. זה רשמי. אמא שלי התחילה לחפש לי פסיכולוגית. מגיע לי מזל טוב =.=

בכל אופן....

הגעתי למסקנה שניר חכם

כלומר, זה רוברט פירסיג חכם, אבל ניר מצא את המשפט הזה, אז מגיע לו צל"ש:

"כאשר אדם אחד סובל מהזיה קוראים לזה אי-שפיות, כאשר אנשים רבים סובלים מהזיה קוראים לזה דת".

כן, למי שלא ידע, אני אתאיסטית. אני לא גויה, לא נאצית, אני יהודית (כל אלה היו שמות גנאי מפי ילדים דתיים/מסורתיים. המגעילים מבניהם).

אבל אני פשוט לא חושבת שיש אלוהים

איפה הוא היה בשואה?

במלחמת העולם הראשונה?

מלחמת לבנון?

כשחטפו את גלעד שליט?

הלינץ' ברמאללה?

הוא לא היה. או היה, והחליט לא לעזור. ואל תגידו לי, "הוא חושב שאנחנו יכולים לפתור את זה לבד"

באמת?!

לפי מה שאני יודעת...:

בשואה: בערך 6,000,000 יהודים חפים מפשע, נרצחו, בניהם כל המשפחה של סבי. 

הלינץ' ברמאללה: שני חיילים מסכנים שאבדו בדרך, נרצחו באכזריות ובהתעללות. ראיתי תמונות, סרטונים, מהאירוע. זרקו אותם מהחלון, הכו בהם עם כיסא! ובחלון עמד, אחד הרוצחים הראשיים. עם דם על הידיים. באופן מילולי. הוא הוציא את ידיו מהחלון, גאה ברצח. 

גלעד שליט: אדם מסכן, שלא עשה דבר לאף אחד, הוחזק בשבי, באכזריות, חמש שנים.

אין אלוהים. ואם היה, בואו נגיד שלא הייתי רוצה לפגוש בו בסמטה חשוכה, עם אכזריות שכזו. אני חושבת על רגעיהם האחרונים של אחיו, אביו, אימו, של סבי. רגעיהם האחרונים של החיילים בלינץ'. ואני לא מסוגלת להמשיך ככה. אני יוצאת מיד מהחזיון מרוב כאב. אני עוד מצליחה מעט לתאר איך זה, בגלל ספר שסבי כתב. נרצחו, אחד אחד. באמצע הרחוב, בהשמדת גטו לבוב, במחנה עבודה, בגבול רוסיה...

פעם האמנתי. הטפתי לחברות שלי, שלא האמינו. 

ועכשיו אני אומרת, איך אפשר לומר שיש אלוהים?

זה הגיע. ידעתי שזה יגיע, אני לא מופתעת. אבל לא ציפיתי שזה יבוא ככה, כמו רעם ביום בהיר. חשבתי שזה יתחיל בהדרגה, התחלה, סימנים. אבל היום זה החליט ליפול עליי. אני מרגישה שאני שוקעת בתוך הדיכאון, כקירות שסוגרים עליי, והאוויר לנשימה מתחיל להיגמר, לאיזול. מידי פעם אני מרגישה כמו לחץ בחזה, ואז זה עובר. בגלים. בא לי לבכות, אבל אני לא יכולה, למקרה ואמא שלי תשאל. אני לא רוצה שהיא תדע. כרגע יש לי רק שתי נקודות אור, ליאורה ונירוס. שניהם מנסים לעודד אותי. העובדה שלא הולך להם לא מפריעה לי, אני רק כל כך שמחה, שהם באמת מנסים. ועכשיו אני בעצם מבינה, שאני לא בדיכאון. לא עכשיו לפחות, קודם הייתי. כי יש לי את ניר. וליאורה. ומיכל (חברה שלי שניסתה לעודד אותי בעזרת סרטוני סטנדאפ), ובעיקרון, החיים שלי בסדר. אז למה אני סתם בוכה לבלוג? בעיקרון, אני כבר לא בקטע של הפוסט הזה, אבל חבל לי למחוק אותו. האמת, רק הכתיבה שלו גרמה לי להבין כמה אני מטופשת.

חיבוק?