קול פסיעותיו נשמע בעיר החשוכה כמו רעם. ראש מושפל מכוסע בכובע הסווטשירט, פירסינג, קעקועים ונעליים צבאיות. הוא רגיל להעברות כאלה, זה לא חדש. הוא מעולם לא נתפס. הוא תמיד מקפיד שמקום ההעברה יישתנה, אך תמיד רחוק מדירתו. הוא לא צריך צרות. קול פסיעות נוסף נשמע מאחוריו, מוכר. 

"ג'קי," הוא נוהם בכעס. היא מופיעה לצידו, כמו תמיד, בג'ינס קצר, נעלי צבא, עגיל בגבה ופסים כחולים בשיער. היא מסובבת את אקדחה על אצבעה וחיוך ערמומי מתפשט על פניה.

"מת'יו," היא נוהמת עליו בחזרה ומגחכת. "לאן אתה הולך, בן אדם?"

"לכי" הוא מתעלם משאלתה וממשיך ללכת. הוא לא צריך עניינים עם מתנקשת.

"לא מתחשק לי."

"תני לי להעביר את החומר בשקט."

"אני אבוא איתך."

"את תפחידי את הלקוחות."

"אפשר לחשוב שאתה נראה כמו מלאך," היא מושכת את כובע הסווטשירט מראשו, וחושפת את פניו הכעוסות. עם זאת, ניצוץ של שעשוע מופיע בעיניו הכחולות. הוא מחזיר את הכובע למקומו ונעצר.

"לי אין אקדח ביד." היא רוטנת משהו בלתי מובן ותוחבת את האקדח לחגורתה. 

"הנה, מרוצה?"

"לא ממש."

"מה אתה מעביר הפעם?" היא מחטטת בכיס מעילו.

"קצת קוקאין וקריסטל מת'. רוצה?" הוא אומר בהתגרות ומנפנף מולה בשקית. האבקה הלבנה מנצנצת באור הירח. לא שהיה נותן לה. זו סחורה יקרה.

"אני לא מסוממת."

"נכון, את רוצחת." הבעה זועפת עולה על פניה, והוא ממשיך ללכת למקום המפגש. 

"למה אתה זועף כל כך?" היא ממשיכה ללכת לצידו וחובטת בעדינות בכתפו.

"כי את מעצבנת אותי," הפנייה לסמטה כבר מופיעה מרחוק. היא עוקבת אחרי מבטו ותופסת במעילו.

"חכה."

"מה עכשיו?"

"למה אתה מתנהג ככה? חשבתי שאנחנו חברים."

"את רצחת אותו, ג'קי"

"לא הייתה לי ברירה"

"תמיד יש ברירה" הוא לוחש בכעס. היא חוזרת לסובב את האקדח על אצבעה.

"מה תעשי? תירי בי? כמו שירית בו?" הוא אומר בטון מלגלג.

"אולי," היא משיבה בקול חנוק מדמעות. פסי מסקרה מרוחה חורצים שבילים שחורים בלחייה. היא מצמידה את האקדח לרקתו.

"אני מחכה." הוא נועץ בה מבט, והיא מורידה את אקדחה.

"אתה צריך שומר ראש, מי יודע מי הלקוחות האלה." היא מנגבת את לחייה. הוא רק מושך בכתפיו וממשיך ללכת. פניו חוזרות לאדישות הרגילה בזמן שהיא הולכת מאחוריו עם האקדח בידה. 

עוד כמה מטרים לפנייה. הוא נעצר, ומביט בשעונו. בדיוק בזמן. הוא נושם נשימה עמוקה, נכנס לסמטה, והיא...ריקה. פחי אשפה, חתול שמביט בו במבט מבוהל, זכוכיות מנופצות, בדי סיגרייה. 

"מת'יו!" הוא שומע את ג'קי צורחת. סירנת ניידת משטרה. שוטרים באפודי מגן. הוא נתפס. בכל שמונה השנים שהיה בעסקי הסמים הוא לא נתפס. היה לו מקום של כבוד בקרטל. אבל הנה הגיע היום. אבל הוא לא יוותר כל כך מהר. הוא תוקע את רגליו בקרקע הקפואה, ומתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו. הוא מטפס על החומה, עולה על גגות הבתים. הוא עשה את זה כל כך הרבה פעמים בחייו, שהוא כבר יודע מאיפה לקפוץ, לאן לקפוץ, כמה תנופה לקחת. השוטרים כבר לא יימצאו אותו. הוא שומע את ג'קי מנסה לירות בשוטרים. חבל על המאמץ. הוא היה עוזר לה, אבל בעיר התחתית, תקף החוק אדם לאדם זאב.

"להתראות ג'קי" הוא לוחש, ונעלם אל תוך הלילה.