אני חיה מרביעי לרביעי,
מחכה לזה בקוצר רוח מהשנייה שאני יוצאת משם!
רוצים לחבק, להתקרב, שיתייחסו אליהם....
הם הפכו להיות חלק מהנוף שלי
(ואני כל כך שמחה על זה).
שוב אני נפעמת בכניסה,
פנים מוכרות מחייכות,
אומרות שלום.
הם כבר זוכרים אותנו.
שיעור ראשון שעובר, עובד יפה.
העבודה עם הילד מספקת כל כך,
הוא לומד ומבין, כותב, מתקן, מתקשר ובעיקר מקשיב.
בלי לשים לב השיעור נגמר ובחיוך גדול.
השיעור השני מתחיל,
שמו של התלמיד זהה לשלי,
"אנחנו א' בן וא' בת"
(אני שומרת על אנונימיות עבור התלמיד)
שנשאל אם הוא בן או בת הוא עונה:
"אני בת!" ומחייך,
קשה לו להסתכל בצורה מפוקסת,
ככה זה נראה בכל אופן,
הוא רוצה לחבק ולנשק...
אבל רגע!
מתעשתת ומציבה את הגבול,
למרות הקושי.
מנסה לגרום לו להבדיל, בן או בת
אנחנו גולשים! אבל צריך לעבוד איתם על הכל.
אחרי שחזרנו לנסות לתפקד כחלק מהשיעור.
השיעור הסתיים והגיע הרגע שלי להישבר,
תחושת אכזבה קלה שעברה בי.
"אל תתרגשי"
אומרת לי המורה המאמנת, תומכת, עוזרת ובעיקר מבינה...
אם לא יהיה לנו קושי, מה הטעם בכל זה?
ממש כמו רכבת הרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alice?