אני מחפשת את המילים ומתקשה למצוא אותן.
רוצה להגיד שמפגר זו לא קללה, זו לקות, זה אורח חיים.
יש אלפי אנשים שמתמודדים עם קשיים יומיומיים.
אלפי משפחות שמתמודדות עם המבטים, הליחשושים, הזלזול, הרגשת הרחמים ויותר מהכל... מהדחייה של הסביבה.
אתמול היה לי מפגש ראשוני עם אוכלוסיית הצרכים המיוחדים.
"ילדים" בגילאי 6-21 (שמתוכם אני עובדת עם גילאי 17-21), איתם אני אתראה מידי שבוע במהלך השנה.
מדהימים!
לא קיימת שום מילה אחרת לתאר אותם.
הם מכירים רק לרגע, מסתקרנים, מתביישים, מתקרבים.
חלקם מדברים, שואלים, מתעניינים ובעיקר... מחבקים.
הם אוהבים לחבק.
אוהבים להעניק אהבה.
לרגע, אני שוכחת איפה אני נמצאת
ועל חלקם- לא הייתי מזהה שמדובר בפיגור.
הם חלק מאיתנו, ואנחנו בתור חברה שוכחים (או שבעצם מתכחשים??).
הם מכירים אותי פחות מחצי שעה ואני יוצאת.
עוד שעה ויוצאים להפסקה.
ובמקום כזה- זקוקים להפסקה.
"אני אוהבת אותך"
אומרת לי אחת התלמידות מהכיתה
ואיתה עוד 3 בנות, מצהירות שגם הן....
רציתי להישאר עוד.
והשיעורים....
כן, השיעורים. אין לכם מושג כמה זה מרתק!!
אני זוכרת,
שהייתי בחטיבת הביניים, שסמוכה לבי"הס איתו אנחנו עובדים השנה, נתקלתי לא מעט במבט המזלזל על פניהם של בני נוער "רגילים".
ואני?
אני מסתכלת על אתם בני נוער "רגילים" באכזבה.
אני לא מאוכזבת רק מהם. בכל זאת, ככה הם חונכו בסופו של דבר, ככה דמותם התעצבה
אבל רק כי ככה החברה עיצבה את דמותם.
יותר מהכל, בתור מי שהולכת להיות מחנכת במדינת ישראל,
אני מאוכזבת ממערכת החינוך.
במקום לעסוק בכבוד, הבנה, חמלה, אהדה, אהבה וקבלת השונה- עוסקים בציונים.
סתם מספרים שמגדירים אותך.
שוב מגדירים אותך!!
יוצרים תחרות מטופשת בשביל לבחון את הכישורים השכליים של התלמידים.
אבל מה עם הכישורים החברתיים??!!
את הדברים החשובים ביותר של החיים, שום ציון או לוח חכם לא יוכלו להעניק.
עצרתם פעם לחשוב איך זה להיות ילד בן 10, עם מבנה גוף של ילד בן 8 ואינטלגנציה של ילד תינוק בן שנה וחצי?
איך מתמודדת נערה מתבגרת עם הדברים שלנו מובנים מאליו(שינויים בגוף, במערכת ההורמונלית וקבלת המחזור)?
על ההתמודות האין סופית של ההורים והמשפחות?
איך במדינה, מלאת מלחמות, שתוצאותיה הם נפגעי מלחמה אין גישה לנכים בכל מקום?
איך יכול להיות שילד נכה לא יכול לעלות על מתקן פשוט בלונה פארק כי אין גישה?
אני תמיד מזכירה לעצמי שאת העולם כולו, אני לא יכולה לשנות.
לא משנה כמה אני רוצה (ואני מאוד רוצה!).
אבל כבר הוכחתי שאני יכולה לשנות את הסביבה הקרובה אלי...
אז אני לא מתיישאת.
אף פעם אני לא אתייאש!
"נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאיתנו נושא את הקסם הזה בתוכו."- נלסון מנדלה.
תאהבו,
שלכם (באהבה)
Alice.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alice?