| 9/2006
מיהו חברתי? משהו מהמציאות שלנו
משהו קטן מהמציאות שלנו, לא אני כתבתי.
שימו לב לקטע האחרון
מיהו חברתי?  מאת נחמיה שטרסלר
"זה יהיה תקציב עם חמלה", אמר השבוע אהוד אולמרט בניסיון פתטי להדוף את גלי הביקורת. הוא גם הצליח לשתול כמה ספינים, שהציגו אותו כ"טוב" שהצליח לבטל כמה גזירות של האוצר "הרע".
אבל האמת היא, שאולמרט לא הצליח לבטל כלום כמעט. הוא לא שינה את דחיית עדכון שכר המינימום ולא את הקפאת קצבאות הילדים. "ההישג" היחיד שלו היה אי-העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות. אבל זו היתה עז שהכניס האוצר, והיא היתה אמורה להיות מוצאת מסל הגזירות בדיוני התקציב שיתקיימו בממשלה ביום שלישי הבא. יולי תמיר היתה אמורה לקבל את ההישג, אך אולמרט גנב ממנה את העז.
ערב הבחירות הודיע אולמרט בחגיגיות, שהוא מתכוון להעלות את שכר הלימוד באוניברסיטאות; אבל עכשיו, בלהט הפופוליזם, הוא מיהר לוותר לקבוצה לא חלשה במשק, אבל קולנית ובעלת יכולת שביתה ולחץ. וכך אנו לומדים שוב, שלא מי שזקוק מקבל את הכסף, אלא מי שיש לו עוצמה פוליטית.
גם עמיר פרץ ואלי ישי לא התרשמו מהספינים של אולמרט והכריזו שיצביעו נגד התקציב כי הם "חברתיים". אבל מיהו החברתי האמיתי?
חברתי אצלנו הוא זה שרוצה להחזיר את קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה לגודלן הקודם, מתנגד לקיצוצים בתקציב, רוצה להעלות מסים, אינו חושש מהגדלת הגירעון, ומתנגד בכל תוקף לרפורמות ולהפרטה. אותו חברתי אינו רוצה לדעת, שבמשך 20 השנים האחרונות העלתה הממשלה את קצבאות הילדים ואת הבטחת ההכנסה - אך העוני לא קטן, אלא גדל דווקא. נוצר מצב, שלא היה כדאי לצאת לעבודה. עדיף היה לחיות על חשבון הקצבאות - אמנם בעוני - ולהביא לעולם משפחות גדולות, בנות עשרה ילדים, שכל ילד נוסף אצלן מצטרף אוטומטית לסטטיסטיקת העוני.
עובדה היא, שעכשיו, לאחר הקיצוצים בקצבאות, היציאה לעבודה מתרחבת, גם בקרב החרדים. יש צניחה חדה בשיעור הפריון במגזר הבדווי וירידה במגזר המוסלמי.
המעבר מקצבאות לעבודה - הוא המהפיכה החברתית האמיתית, ואותה הממשלה צריכה לעודד באמצעות מעונות יום מסובסדים והכשרה מקצועית יעילה.
גם הגדלת התקציב, הגירעון והמסים היא מהלך מסוכן. הרי כל העולם המערבי, כולל משטרים סוציאליסטים באירופה, נאבקים להקטנת משקל הממשלה במשק. האם כולם טועים? גירעון גדול מוביל לעלייה בריבית ולפגיעה בחלשים; בלוקחי המשכנתאות והאובר-דראפט. עלייה בריבית ועלייה במסים מובילות לירידה בהשקעות, וזה רע לתעסוקה ולצמיחה - שבלעדיה תהיה קופת האוצר ריקה וכל התוכניות למלחמה בעוני יתמוססו.
הנה כבר עכשיו, עקב פריצת התקציב והגירעון ב-2007 - התחזיות לצמיחה יורדות, ולא נוכל עוד ליהנות מצמיחה של 5.5%, אלא מצמיחה של כ-4% - והמשמעות היא יותר אבטלה, שכר נמוך יותר, ופגיעה בחלשים.
"החברתיים" מתנגדים גם לרפורמות המשפרות את רמת החיים, כמו הכנסת תחרות מול בזק, שהורידה את מחירי השיחות לחו"ל ומחירי הסלולרי. הם מתנגדים להפרטת שירותי ממשלה, כמו, למשל, מוסדות לטיפול באנשים הסובלים מפיגור.
בישראל יש 58 מוסדות לילדים הסובלים מפיגור, 9 ממשלתיים ו-49 פרטיים או מנוהלים באמצעות עמותות. לאן כדאי לרשום את הילד? לממשלתיים, כמובן, יאמרו מתנגדי ההפרטה. אבל העובדה היא, שיש תור ארוך למוסדות הפרטיים דווקא. באחרונה הגישה אקי"ם (בשמם של כמה הורים) בג"ץ נגד המדינה כדי שתעלה את רמת הטיפול שהיא נותנת לרמת הטיפול הנהוגה במוסדות הפרטיים. מתברר, שלא רק רמת הטיפול טובה יותר, גם היחס של המדריכים, האוכל והניקיון טובים יותר במוסדות הפרטיים - והם עולים לקופת המדינה 36% פחות: 8,000 שקל לילד לחודש, לעומת 12,500 במוסד ממשלתי. אז אולי בכל זאת החברתיים טועים?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
