מסתבר שהאתר הזה עדיין קיים ואיכשהו פועל. הייתי צריך להתאמץ מאוד כדי להצליח להתחבר לבלוג אבל הנה אני פה, כמעט ארבע שנים אחרי הפוסט הקודם. אני עדיין עובד באותו מקום, אני מעל גיל שלושים (!!!), אני עדיין באותה זוגיות. בסך הכל החיים טובים. לאורך תקופה ארוכה מהבלוג הזה הייתי אומלל בטירוף. היה לי גם בלוג אחד לפני זה שבו הייתי פי מיליון יותר אומלל. אבל הנה אני, עברתי את גיל שלושים, חי עם בת זוג כבר שנים, עובד בעבודה נוחה ומשתכר היטב, הבריאות שלי במצב סביר. לא הייתי אומר שאני מאושר, אבל בסך הכל אני content מה שנקרא.

איך יצאתי מהאומללות? אין לי מושג. אני לא חושב שבאיזשהו שלב פעלתי בשביל זה באמת. אולי פשוט עם הזמן נהייתי פחות ציני כלפי דברים ופחות מתיש ונתתי לדברים להשתפר.

יש כבר דיבורים על ילדים עם הבת זוג, זה מפחיד אותי רצח. אני יודע שלאורך השנים תמיד ראיתי את עצמי כאחד שלא יהיו לו ילדים אבל אני כבר לא חושב ככה. שיניתי את דעתי, לא יודע למה, אולי המאמר Keep your identity small (http://www.paulgraham.com/identity.html). ויש בזה משהו, אני יודע שהרבה פעמים לא עשיתי דברים רק בגלל שחשבתי שזה לא תואם לאיך שאני תופש את עצמי. אפילו התחלתי לראות סיינפלד לאחרונה אחרי שבמשך שנים סירבתי בגלל שיש שם צחוק מוקלט. אחרי שעברתי 8 עונות אני רואה שאני בכלל לא שם לב לצחוק המוקלט.

כמובן שאני עדיין לא רואה את עצמי כאדם בוגר, אני לא חושב שאני שונה יותר מדי מאיך שהייתי בתחילת הבלוג ולאורכו, לפחות מהבחינה של האם אני עדיין ילד או אדם בוגר. אני לא בטוח מה צריך להשתנות בשביל זה. אולי ילד ראשון, אבל זה מפחיד אותי. אני לא רוצה שהילד שלי יסבול כמוני, אמנם ההורים שלי היו בני 18-19 כשנולדתי והיו צריכים לגדל אותי עם לחצים מטורפים. הם עשו עבודה איומה, אבל היו להם נסיבות מקלות ועובדה שלא יצאתי כזה גרוע. מצד שני אני גם לא יודע מה בדיוק חסר לי? בניגוד להורים שלי, כסף לא חסר. זמן אולי. תכונות אופי? אילו? איך אני רוכש אותן? יש לי מישהו במעגל החברים שאני תופש רואה אותו יחסית כמוני בדברים האלה ובגלל שהוא הרבה יותר קונפורמיסט כנראה שיהיו לו ילדים לפניי ואוכל להשתמש כנקודת ייחוס.