לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



הכי יבש שיש...

ומי שיקרא - יקבל נקודה!

Avatarכינוי:  משעממלו

בן: 21

ICQ: 102830432 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2007

פורטזה פאוור. - (ועכשיו עם עדכון למנויים.)


בית לוינשטיין.

אין הרבה דברים חיוביים לומר על ב.לוינשטיין. גם הקונוטציות שעולות למשמע השם אינן משמחות במיוחד.
אין בעיה לחבר שנינויות אודות המקום, הפוסט הקרוב הולך להיות מלא בלשכמותן.
כמו: המקום היחידי בארץ בו היחס בין שירותי הנכים לשירותים הרגילים עומד לטובת אלה שלא יכולים לעמוד.
או: על כל כוס מים שנלגמת ב ב.לוינשטיין ניטלות גם שלוש גלולת לשיכוך כאבים.
אפשר לדבר ולדבר, אך עד שלא משתמשים במעליות של בית לוינשטיין - המילים הן רק מילים.
מרגע שהוזמנה המעלית, שום דבר לא מכין את המבקר המזדמן למראות המחרידים ומעוררי החמלה כאחד שיתגלו עת תיפתחנה הדלתות.
האם יהיה זה קטוע גפיים אדיב עם בן משפחה מודאג? או אוליי פגוע ראש חייכני נוטף ריר? שמא חייל לשעבר מכוסה כוויות המתנשם בכבדות דרך התקן טרך אוסטומי?, או ילד משותק בשלושת רבע גוף, המוטל כמו סמרטוט רפוי על כסא, בוהה בריקנות מעלה כשהורה מייואש מגלגל אותו אל מחוץ למעלית?
טוב, אני כמובן מגזים, יש פעמים שחולקים את המעלית עם רופא, אחות או פיזיותרפיסטית.. אך דבר לא משאיר את חותמו על המבקר כמו השימוש במעלית. אפשר להכחיש, אפשר להתעלם, אפשר לעמוד ולהעמיד פנים שסידור הכפתורים במעלית מרתק אותך מאוד, אך בדיוק שכבר חשבת שהצלחת להדחיק את הכל, קרקור חורקני מאחורייך יבקש ממך באדיבות שתחזיק לו את הדלת בזמן שהוא מתגלגל החוצה.
ועם זאת, למרות חזותו המחוספסת משהו, ב.לוינשטיין הוא גם מקום של אהבה, מסירות, בגידות. שקרים, מאבקים יומיומיים ובעיקר מצבור גדול של סיפורים מרתקים.
אני לא אלאה אתכם בהקדמות, חלקכם חיכתם לפוסט הזה הרבה זמן.
סיפורנו מתחיל עם קבלת הלפטופ, עליו הוקלד פוסט זה.
אותה שעה רכון הייתי מעל סבך של חוטי צמר סגולים וניסיתי בכוח להשחיל את החוט הסורר אל קוף המחט העבה אגב חריצת לשון.
כששתי דמויות אבודות ניגשו בחשש אל שולחן הריפוי בעיסוק.
"מי זה פה דורון?" שאלה אחת מהן, פוזלת בחשש לעבר מקסים, קשיש חביב בעל חזות ערבית פחות שתי רגליים.
"מי רוצה לדעת?" שאלתי, מנסה לדחוף את המחט בחוזקה מבעד לסבך הצמר שעמד , עם קצת מזל, להפוך לפומפון לתפארת.
לי וליאת רצו לדעת, שתיהן בעלות תפקידי מפתח בחברה בה אני עובד, ועד עתה ההיכרות היחידה שלהן איתי היתה ברפרוף עצל של סמן עכבר מעל שמי ברשומות העובדים האובדים.
"אני עסוק.." אמרתי קושר קטע חוט נוסף לפקעת ההולכת וגדלה, "זה כל הרעיון בעצם מאחורי ריפוי בעיסוק.." הוספתי.
"הבאנו לך את הלפטופ." הציגה את עצמה ליאת באור שונה לגמריי.
בחרדת קודש הנחתי את הפומפון הפוטנציאלי על השולחן , ומיהרתי על קביי לערוך לעלמות הנעלות סיור במחלקה שש.




"ברוכות הבאות למחלקה שש.." , אמרתי שעה שקביי נקשו את דרכן לאורך מסדרון הקומה. "המחלקה מתפארת בממוצע רגליים של 1.6 ", סיפרתי בהתרגשות "השיכּלול כולל כמובן גם קביים.." הוספתי.
"מקסים.." אמרה לי לי.
"עהה?" נשמעה הקריאה המרוחקת שפלט מקסים למשמע שמו.
"משמאל.." הסברתי כמו מדריך תיירים מנוסה, "תוכלו לראון את ארון המבצעים שלנו.." אמרתי מצביע על ויטרינת התותבים שהציגה לראווה פרוטזות וחלקי חילוף מתקופות שונות.
ברנש בשם צחי האט את הכסא שלו בעוברו לידינו כדי לעמוד על טיבן של המבקרות, וגם כדי לברך אותנו לשלום והתגלגל לדרכו.
"זה היה צחי.." אמרתי מצביע על גב הכסא המתרחק, "הוא חזר לפה שוב אחרי שלוש מיד אחרי שנפרד גם מרגלו השניה.."
הובלתי אותם לחדר 7 , החדר בו גרנו אני, עידו, משה, משה, ומוסא ומיטה ריקה אחת.
התפארתי בעובדה שאני נמצא בקומה האחרונה של לוינשטיין, בחדר האחרון במסדרון, במיטה האחרונה, ממש ממש בקצה.
"תודה" אמרתי ללי שהיתה מהירת תגובה ותפסה אותי בטרם צנחתי אל מעבר לקצה המיטה.
"על לא דבר.." אמרה לי מנסה להסדיר את נשימתה.
משנגמרה תצוגת היכולת המרשימה שלי, התפניתי להציג את הנפשות הפועלות בחדר.
"זה משה.." אמרתי מצביע על המשה הראשון בחדר.
~~
סוסו של משה ברח לאיבוד, ומקץ חיפוש ארוך מצא את מפריס הפרסה לועס בעצבנות גת בשדה נידח.
משה טיפס על הסוס חשוף הגב, ובלי ארכובות או אוכף כיוון את הסוס חזרה הביתה. העובדה שהבהמה הגדולה סירבה להאיץ לכדי דהירה במקום להדליק נורת אזהרה רק הרגיזה את משה שכבר בילה את רוב היום בחיפושים בשמש הקופחת.
"קדימה!" אמר לו משה, נוקש בלשונו, "אתה לא סוס של מאה שקל.." נזף משה באפאלוסה שלו "רוץ כבר יא כאלב.".
לאחר שידולים ונעיצות עקבים הצליח משה לשכנע את הסוס להגביר את טמפו הפרסות, והסוס המשיך בדהרה קלה ומסוייגת .
כשעברו ליד מכתש פסולת ביניין סמוך לאזור התעשיה. החליט הסוס שזה מקום טוב להשליך את מטענו העודף.
למשה שהנחיתה העדינה על שברי אבנים ומלט עלתה לו בשני קרסוליים, ירך אחת וחצי אגן, לא נותר הרבה לעשות חוץ מלזעוק לעזרה - מלגזה שעברה במקרה באיזור, הביאה אותו לכאן.
מזלו של הסוס שפר עוד פחות, המסכן ,כך הסתבר, קרע גיד ומשה הורה לירות בו מתוך רחמים.
~~
"אהלן!" אמר משה .

המשה השני לא איחר להופיע, מתגלגל אל מחוץ לצללים, כשהאיליזרוב המחריד שלו מבהיק בשמש הבוקר.
"זה עוד משה.." נידבתי, "אל תסתכלו לו על הרגל." התרתי בהן.
לי וליאת פלטו אנקת זעזוע.
"לא. באמת, אל." אמרתי שוב.
~~
האיליזרוב שעל רגלו של משה הוא חלומו של כל פאנקיסט - הפירסינג האולטימטיבי, מוטות פלדה חודרניים המקבעים את העצם המרוסקת מבחוץ, ונתמכים בחישוקי פלדה משובבי נפש מבחוץ. ללא ספק מדובר בהמצאה הרוסית התמוהה ביותר אסטתית מאז הצאר טנק.
בארונית האישית שלו מחזיק משה בתמונות מהתאונה, אותן הדפיס מתוך הכתבה שהתפרסמה בynet שם מופיעה מכוניתו המעוכה שהתנגשה חזיתית במסחרית מקיבוץ שלוחות בשעת בוקר מוקדמת.
נהג המסחרית (עליו השלום), כך על פי התחקיר, נרדם על ההגה, סטה ממסלולו ושלח את משה (ואת אבי - שהשתחרר זה מכבר), לסדרת ניתוחים ושיקום ארוך במיוחד.
"אחלה טאסות.." אמרתי למשה בפעם הראשונה בה הציג לי את התמונות של שני הרכבים המעוקמים.
~~
"אהלן!" אמר משה מבלי לשלוף את אוזניית הפלאפון מאוזנו.
"זה עידו. הוא רואה טלויזיה." הצגתי את עידו, שהתבונן במרקע המרצד בצוואר מקובע. הנתון בצווארון פילדלפיה קשיח.
~~
עידו הוא שוטר מיחידת האופנועים הכבדים של משטרת התנועה, אופנועי BMW gs 1200 סמ"ק המסוגלים להאיץ מעצירה מוחלטת למהירות של 160 קמ"ש בשלוש שניות.
כל מה שעידו זוכר מיום התאונה הוא את הבוקר - בו עלה על האופנוע וחבש את הקסדה. מעבר לכך הוא לא זוכר דבר.
כאן בבית לוישטיין, על כסא גלגלים ובצווארון פילדלפיה מקבע, הוא ,כמו רבים אחרים, מחכה ליום שיוכל שוב לצעוד.
~~
"וזה הים" אמרתי מוביל את הבנות אל התחנה האחרונה בסיור - המרפסת המערבית שבחדרנו המשותף -החולשת על העצים ירוקי הצמרת של פארק רעננה ועל פקקי הבוקר הרועשים.
הצופה חד העין יוכל גם להבחין מבעד לענני הערפיח וקו הבינינים המרוחק ברצועה כחולה רחוקה, שביום בהיר גם מנצנצת בשלווה.



לא דרוש הרבה כדי להבריח מבקרים מבית לוינשטיין, וגם הפעם לא נדרש מאמץ מיוחד מצידי.
התוכנית פעלה כמתוכנן, ואחרי שתיקה מעיקה בת עשרים דקות במרפסת מיהר הצמד להסתלק..
מפקיד בידי את מזוודת הלפטופ אגב איחולי החלמה חפוזים וממהר לברוח מהמראות השבורות של בית לוינשטיין.
נותרנו רק אני, והמזוודה.

מיהרתי לעבר הלובי, שם אפשר 'לתפוס אינטרנט' , ומזוודת הלפטופ מיטלטלת בפראות עם כל צעד - נסו אתם לסחוב דברים עם קביים.
גררתי שולחן קטן, והתיישבתי עליו, מניח את הלפטופ על שולחן גבוה ממנו.
רגעים של חרדה בלתי מבוססת עברו עליי שעה שחיטטתי במזוודה בחיפוש אחר השנאי.
ומשנמצא ונמצא תקין היתה הנאתי שלמה.
"רגע?! , מה זה?" שאלתי בקול מקליק על העכבר המובנה במחשב בחוסר אמון.
המנוולים לא נותנו לי הרשאות מנהל. איככה אתקין מוזיללה? כיצד אצפה בסרטוני פלאש מטופשים? מי אני ומה חיי בלי תוכנת המסרים המיידיים?
"זה אומר שאתה מפנה את התקע?" שאלה עדי, שהופיעה סוחבת את גרוטאת ה-י.ב.מ שלה.
~~
עדי בת ה15 היא החצי הראשון של תאומות לוינשטיין , היא וחציה השני, הגיעו ללוינשטיין בעזרתו האדיבה של נהג משאית שהפעיל שיקול דעת הגיוני לפיו עדיף למרוח את המכונית שעומדת ברמזור מאשר לבלום בפתאומיות ולגרום למכונית שאחריו נזק לטמבון.
אחותם הקטנה בת התשע עדיין בתרדמת, ואת אבא שלהן הן לא יזכו עוד לראות.
סיפורם הנוגע ללב של התאומות היתומות זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת, ומישהו אפילו החליט לתרום להן לפטופ, ובערבים בהם היתה עדי במצברוח נדיב, היא התירה למסור כמה ד"שים חפוזים לרשימת הג'ימייל שלי.
~~

היום כנראה היה יום המצברוח הכלבתי.
"בסדר.." אמרתי , "קחי את התקע."
בשונה מהמחשב הסקסי והחדש שאני קיבלתי מהעבודה שיכול להתקיים בתנאים קיצוניים , מחשבה של עדי הוא טפיל מוחלט - אין לו קיום או בטריה מחוץ לתקע הפונדקאי.
"המחשב שלי לפחות נייד.." הפטרתי ברשעות שעה שגילגלתי את השנאי בזריזות חזרה לתיק.
עדי הגיבה לעקיצה במשיכת כתף.
"אל תשים לב אליה.." אמרה רוני, החצי השני של תאומות לוינשטיין.
"זו היא שמתעלמת ממני" הבהרתי.

~~
את עדי תוכלו למצוא על פי רוב בלובי רכונה מעל הלפטופ שלה עסוקה בצ'אטים סוערים, ובגלישה נועזת. רוני לעומתה תעדיף פלירטוטים ומין מזדמן. כנראה תסביך אלקטרה או משהו בסגנון.
המומחים שקיבלו אותה חסרת הכרה בבית החולים רמב"ם הכריזו חגיגית שהילדה לא תשרוד את הלילה. עד כה נראה שכל הלילות שעברו על רוני לא טורדים את מנוחתה יותר מדי.
לעומת זאת הטיטול ממנו נגמלה רק לפני חמישה חודשים, אולי כן טרד את מנוחתה.
כשרק התעוררה מהתרדמת בת השבוע בה היתה נתונה הזיכרון לטווח הקצר טרם שב אליה, והיא חזרה על אותן השאלות שוב ושוב ושוב, כך היא התבשרה כל עשר דקות במשך יומיים שלושה על מותו של אבא - צחוקים.
~~

"יו איך אני רעבה.." שיתפה רוני.
"גם לכם היה גולש הודו לארוחת צהריים?" שאלתי.
"ברווור!" אמרה רוני, "זה אותו חדר אוכל לכל המחלקות.."
"רוצה להתכבד בכבד אצל יפת?" הצעתי, זוכר את החולשה הבשרית של רוני.
"בטח! , אתה מזמין אותי? , כי אין עליי כסף.." היא אמרה.
ובאמת לא היה מקום לארנק בתוך מכנסי ה'דפוק-אותי' בהם הסתובבה רוני באותו יום.
"סבבה.."



~אני שונא כבד..~
מאיפה הייתי אמור לדעת שלאנשים עם חצי לסת לוקח פי ארבע יותר זמן לסיים מנה של כבד בפיתה?

למרות שעברה שעה מאז סיימתי השווארמה שלי, מצאתי את עצמי יושב מול רוני בוהה בנערה הצעירה לועסת במרץ.
בין נגיסה לנגיסה היתה רוני לוקחת הפסקת התאוששות, ומרחיבה בסיפורים שבתגובה עליהם הייתי מהנהן ומביע הסכמה.
"אתה מבין? - אמרתי לו, מאמי , יופי זה לא הכל בחיים זה שאתה כוסון לא אומר שמגיע לך הכל.." היא אמרה.
"צודקת לגמריי." הסכמתי.
"ואמרתי לו, אתה יודע מה זה תיקתוק?" היא סיפרה.
"ככה אמרת לו?" שאלתי כלא מאמין.
"כן!" היא אמרה בגאווה. "רק תיקתקתי אותך חמודי, זה לא אומר שאני אוהבת אותך.."
"פששש.." אמרתי מתרשם.
היא שבה למלאכת העיכול המכנית, והסתכלה בי ממושכות. הרגשתי שאני מוכרח לחלוק גם מעצמי.
"את יודעת, היה לי בפלוגה מישהו ששתה מבקבוק שתן."
היא הנהנה. לא מקשיבה לי במיוחד.
הדממה הופרעה רק במאבקה העיקש של מערכת השיניים הפגועה של רוני בכבד הצלוי.
"מכיר את עידן ממחלקה 3?" היא חקרה.
"עידן ממחלקת עמוד שדרה? בטח! יש לו את הסיפור הכי מעניין ששמעתי.

~~
את עידן פגשתי ליד פסנתר הכנף הלא מכוון שבלובי, כשהוא יושב ליד חברתו החיילת היפה, ומנסה לשווא לנגן את f?r elise.
הדגמתי לו במה דברים אמורים, לפחות עד כמה שאני יודע.
לבקשתו לימדתי אותו מינואט קלאסי קל, ואחרי שהוא נשבר באמצע גלשנו לשיחת חולין בפרוטוקול לויינשטיין.
(פרוטוקול לוינשטיין: איך קוראים לך? מאיזו מחלקה? איך הגעת לשם? יוו! ווי! לא נכון!! אווץ'! פשש.)
עידן סיפר לי איך שב מן העבודה בשעת לילה מאוחרת בבגדים חמוצים מזיעה ונכנס למקלחת רק כדי לגלות שאין מים חמים.
עידן בחור בעל תושיה, טיפס אל גג הבית, וגילה שדוד השמש מכוסה שכבה עבה של אבק ואובך, וכך בשתיים בלילה לקח עידן סמרטוט ומגב והחל מנקה. אך איתרע מזלו, והוא כשל על הדלי וצנח מקומה רביעית אל רחבת החניה.
כאן אפשר להקשות ולשאול : האם אדם שנופל מגג ביניין בשתיים בלילה משמיע קול?
לא לדעת דרי הבניין של עידן. וכך שכב לו עידן בפישוט איברים (מילולית - האמות נקרעו לו מהזרועות יחד עם המרפקים) במשך קרוב לשש שעות, עד שהדוור של מקומוני הבוקר הבחין שמשהו מוזר מתפתל בתוך שלולית על האספלט של החניה.
משכילה עידן את סיפורו נשארתי פעור פה במשך זמן מה עד שנזכרתי שהגיע הזמן להציג את עצמי.
הצגתי את עצמי תוך תחושה עמוקה שסיפור האוטובוס שלי הוא לא תמורה מספקת לצניחה המפוארת של עידן. לכן גם הוספתי את הסיפור המעניין על דראמי ובקבוק השתן.
~~

סיימתי לגולל את סיפור הפגישה שלי עם עידן בפני רוני שהמשיכה ללעוס הפעם בנחישות יתרה.
"אני לא מאמינה!" הכריזה משסימה ללעוס.
"כן, באמת מסמך אנושי מזעזע.." הסכמתי.
"לא!" היא אמרה, "אני לא מאמינה איזה שקרן כלב העידן הזה יכול להיות.."
"זה לא הדוור מצא אותו?" תמהתי.
"לא, הוא לא נפל.." סיפרה לי רוני, "השקרן ניסה להתאבד ולא הלך לו.. הוא סיפר לי הכל." היא אמרה.
"החלאה!" אמרתי קופץ אגרוף, "ולחשוב שאשכרה ישבתי וסיפרתי לו על איך דראמי שתה את הפיפי של ולאדים במארב ההוא.."
"באמת מטומטם, מי מתאבד אם הוא לא בטוח שהוא ימות מזה בסוף? " אמרה רוני , ואחרי לעיסה ממושכת סיפרה איך היא ניסתה להתאבד ונמלכה בדעתה ברגע האחרון.

אותו ערב חזרתי לחדר מהורהר וקצת מרוגז, ועדיין רעב. פתחתי את הלפטופ והקלדתי עד שריח של שיער ערווה חרוך רמז שאפשר וזה הזמן לחשוב פחות על ניסוח משפטים ויותר על דור העתיד.
תחבתי את הלפטופ מתחת לכרית ושקעתי בשינה, מחכה ליום המתועד הראשון בלוינשטיין.



כל בוקר מתחיל בהשכמה הכללית של בית החולים, אליה איש מדיירי החדר לא מתעורר. ברוב המקרים האחות המשכימה זוכה גם למטר קללות ממשה.
ההשכמה האמיתית מתחילה עם הגעתה של קאופה המנקה.
בחורה שחומה כבירה, אדירת מימדים שמגיעה ושוטפת את החדר במרץ מלווה בפטפטת קולנית שלא משאירה מקום לפיהוקים.
העובדה שגזרתה של קאופה לא מאפשרת לה לעבור ברווח שבין המיטות מבלי לגרור ולנגח אותן לארבעת רוחות השמיים לא מיטיבה עם שנתנו.
משם מתגלגלים חדר שבע מי ברכב ומי על עזרי הליכה לעבר חדר האוכל. "רק לעקוף את קאופה זה כבר חצי דרך!" אמר עידו כשהוא מנסה לנווט את כסא הגלגלים שלו מסביב לקאופה.
"יש רק שני דברים קבועים בב.לוינשטיין.." הכרזתי באוזניי חבריי לחדר שהסבו סביב לשולחן.. "ארוחת בוקר וארוחת ערב.".
"אבל זו אותה ארוחה!" מחה משה שפספס את הרעיון המרכזי.
הארוחות בב.לוינשטיין מורכבות מתפריט אוניברסלי שאמור להתאים לכולם - סוכרתיים , מלחתיים, תתזונתיים, שמנים ורוסים.
וכדי לרצות את כל קבוצות המיעוט הללו בשום מנה לא תמצא סוכר, מלח, עגבניות, או מונוסודיום גלטומט.
הסלט למשל מורכב מבצל ועקבות מלפפונים בלבד, את העגבניה עלייך לבקש בנפרד תוך הצהרה שבריאותך הרופפת מאפשרת לך לספוג כמות מבוקרת של חומצה אסקורבית וליקופן בלי להתפגר אחרי שני ביסים. על מנת לקבל תוספת גבינה עלייך לתאם פגישה מראש עם דיאטנית המחלקה שתאשר את כל העניין.

ובשביל מעדן חלב ,כך שמעתי, עלייך למכור את נשמתך לשטן, או לאיים ברצח על אחת מעובדות המטבח.

הדבר היחידי שהיה בשפע הוא הדיסה.
דיסת סולת אפרורית ומלוחה מעט שהיתה משנה את מצב צבירתה חדשות לבקרים. בד"כ שני סנדביצ'ים ממנה היו מספיקים לי ולכל שאר השולחן שהביטו בכריך הנוטף בשאת נפש גלויה.
את שאר הזמן שבין הארוחה לקריאת המרוואן מעבירה המחלקה בביקור רופאים או בקבלת קהל.
ואז מגיע המרוואן.
מרוואן, בחור חביב שנמצא במצב סטטי של תזזית בלתי פוסקת מתפרץ אל המסדרונות ואל החדרים כשפנקס הגורלות בידו.
"אתה בעשר וחצי." הוא אומר מתנשף מצביע על משה, מחריד אותו בעיצומו של ה'בלייזר'.
"אתה בארבע ורבע.." הוא מכריז באוזני עידו שהנהן עד כמה שצווארון הפילדלפיה איפשר לו וכל זאת מבלי להסיט את מבטו מהמרקע.
"ואתה.." הוא אמר מתקרב למיטתי, מעלעל ברשומותיו. "אתה עכשיו.."
"עכשיו?!" שאלתי, עדיין עסוק בלחלץ את המרציפנים האיומים מבונבוניירת ההחלמה המהירה שקיבלתי.
"לפני חמש דקות.." אמר מרוואן מעמיד דברים על דיוקם.



"קי- בי - ני - מט! קי- בי - ני - מט! קי- בי - ני - מט!" התנשפתי שעה שהידסתי לי לעבר קומה ט', נקישות הקביים מלוות כל הברה.
~שלי תהרוג אותי!~
לב ליבו של ב.לווינשטיין נמצא בקומה ט' , על כל מאושפז לבקר שם פעם אחת ביום לפחות. שם מתבצעים כל טיפולי הפיזיותרפיה, ההידרותרפיה, הריפוי בעיסוק והשיקום בכלל.
מערכת שעות צפופה מתזמנת את המאושפזים אל חדריה השונים של הקומה. אם איחרת בחמש דקות לטיפול - אין שום ערובה שתוכל להחזיר את אותן חמש דקות אבודות.
אך גרוע מהחסך בטיפולים , הוא חרון אפה של שלי.
מתנשף עצרתי בחריקת קביים על מפתן חדר הטיפולים.
שלי עמדה שם ידיה על מותניה מביטה בי במבט שואל.
"היי!" אמרתי משדר עסקים כרגיל.
"מה שלומך?" שאלה.
"חרא בלבן, ברוך השם." השבתי נונשלנטית.
-קרב מבטים קצר-
-הרמת גבה רבת משמעות מצידה של שלי-
-שינוי אסטרטגיה-
"בבקשה! אל תהרגי אותי! אני יודע שאיחרתי!" התחננתי.
"באמת שלא אכפת לי מהאיחורים שלך.." הסבירה שלי, "זה הזמן שלך."
"אז למה את מסתכלת עליי במבט הזה שלך." חקרתי.
"כי אתה מגיע לי עם כפכפים לפיזיותרפיה." היא רשפה.
רק עכשיו שמתי לב שבחפזוני שכחתי את נעלי הספורט מאחור.
~קיבינימט!~

שלי היא מלכה אמיתית.
פעם ביום למשך שלושת רבעי שעה אני שלה.
פעם ביום למשך שלושת רבעי השעה שם אני פעמיי אל קומת הטיפולים כדי לפגוש בה. יפה, יפהפיה!, ושקטה.
עוטה חלוק מבהיק בלובנו ונועלת קרוקס אדומות שלא משאירות הרבה מקום לדימיון (היא לא גורבת גרביים.)
והיא רעה. כמה שהיא רעה.
בהוראתה אשכב על מיטת הטיפולים, לפקודתה אקום ולפי גחמותיה אנוע.
בכל אותה עת מבטה לא ימוש ממני , בוחן ומודד.
במחיצתה כל צעד הוא גורלי, תנועה שגויה אחת תעורר את חמתה, ושגיאה נוספת עלולה לעלות לי בחיי.
אך עם זאת עת אמעד ואכשל, יתגלה פרצופה האמיתי לכשתזנק לאחוז בי בטרם אפול. תמֵה, דואג ומנחם.
אותה עת נצצו עיניה הירוקות באכזריות.

"סליחה!!" ביקשתי.
"אין סליחה!" אמרה שלי מובילה אותי אל מיטת הטיפולים.
"הייתי ילד רע!" הודתי.
"נכון." הסכימה שלי, מגביה את המיטה באמצעות הדוושה.
"רק לא עם הכדור!" ביקשתי.
"דווקא כן כדור!" היא אמרה ניגשת לארון כלי העינויים.
"בו..בואי נעלה במדרגות כמו אתמול." הצעתי.
"אם היו לך נעליים הייתי שוקלת את העניין."
"אני אביא מהחדר." אמרתי.
"מאוחר מדי בשביל זה.." אמרה בוחרת בצבע האהוב עלי בכדי לענותי.



תרגיל הכדור לחיזוק האגן הוא הסדיסטי מכולם. העובדה שהכדור היה צהוב לא הקלה על העניין.
שכבתי על שכמותיי, בגב ובאגן מורם, כשגופי נתמך על רגליי שכושלות על כדור צהוב שמתגלגל מצד אל צד במיטת הטיפולים הגדולה.
גלגלתי את הכדור לשמאל ולימין, כששלי מביטה בי במבט בוחן. סופרת חרש.
"כ..כמה?" חרקתי.
"עוד עשר על שלוש.." השיבה.
התשובה לא אמרה לי כלום, אך עצם העבודה שיש בקרה מסוימת על העינוי עודדה את רוחי.
"מספיק ודי" הכריזה שלי, בדיוק שכבר חשבתי שהיא איבדה את הספירה והתחילה מחדש ליתר ביטחון.
אח"כ עוד סדרת תרגילי אגן ושיווי משקל ולבסוף טיול הפרידה הנועד לתרגל הליכה נכונה.
במסלול קבוע במסדרון הקומה אני צועד על קביים ושלי כמו ירח, בחלוקה הצחור, מלוויינת אותי. בוחנת את הליכתי, ומיישרת את תנועותיי.
וכך משוטטים היינו שלי ואני ברחבי קומת הטיפולים, חולפים על פני פגועי ראש, דלוקי פרקים, הלומי קרב, וקטועי גפיים. חשתי את מבטם היוקד על עורפי, ידעתי שהם מקנאים. גם הם היו רוצים לטייל עם שלי.
באמצע ההרצאה שלי על נקניקים וגמלים הגיע הטיול לסיומו.
"אתה הולך יפה." סיכמה שלי.
~גם את יפה מאוד!~ רציתי לומר , אבל הסתפקתי במלמול של "נכון..נכון."
"מחר אין לנו פגישה.." היא אמרה.
לסתי נשמטה בתימהון.
~האם אחרי כל מה שעברנו ביחד, כל המדרגות שטיפסנו, כל השעות הקסומות בהן חלקנו את מיטת הטיפולים, והטיולים הטיולים הנהדרים ברחבי המחלקה, את רוצה לומר לי שמחר! , מחר לא נתראה!?
~ היתה המחשבה, אבל הביצוע היה היה מגומגם משהו והסתכם ב"בבב...בב..?"
"במקום טיפול פיזיותרפיה בבוקר יש לנו הידרותרפיה בשעה 16:00 בבריכה. תביא בגד ים."
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. זה עתה התבשרתי שמערכת היחסים שלנו עלתה מדרגה,
התלהבות שהצטננה מעט כשנזכרתי שאין לי בגד ים.

"א.. אנ.. אני אגיע!" אמרתי, מנסה להסתיר את התרגשותי.
"מצויין אז נתראה שם מחר." אמרה שלי בחצי חיוך שגרם לליבי להחסיר פעימה.
פניתי לעבר המעלית כדי לחזור חזרה למחלקה ולספר לחבר'ה, כשלפתע נזכרתי שאיני יודע היכן נמצאת הבריכה המדוברת.
חזרתי אל חדר הטיפולים , רק כדי לשאול. ושם ראיתי אותה... במחיצתו של אחר. אוחנה קטוע הרגל הקשיש מחדר חמש.
התבוננתי בה עוד רגע קצר, כיצד היא מסייעת לו להחלץ מכסא הגלגלים ועוקבת אחרי תנועותיו בדאגה עת נשכב על מיטת הטיפולים.
יותר לא הייתי מסוגל להסתכל, הסתובבתי במהירות והתחלתי רץ מהר ככל שיכלו לשאת אותי קביי לעבר המעליות, מרגיש את הטיפות החמות זולגות במורד לחיי.



מעבר לקומת הטיפולים ולחדר האוכל אין למאושפז הב.לוינשטייני המצוי יותר מדי מקומות בילוי ותעסוקה.
כאן משחקים המעגלים החברתיים תפקיד מרכזי ומכריע - בשעות קבלת הקהל.
אפשר לקבוע די בודאות שגודלה של ערימת הממתקים שלצד המיטה עומדת ביחס הפוך לותק של הלוינשטייני.

בנוסף התנהלה מעין תחרות סמויה בין חברי החדר בנוגע למי מביא את החברים הכי שווים.
עידו בתור מאושפז טרי זכה לייתרון משמעותי. הקולגות שלו מיחידת האופנוענים של המשטרה הופיעו לבושים כולם בבגדי העור הכפפות והמגפיים השחורים, וגם שארי בשרו הגיעו לעיתים תכופות.
משה (סוס) למרות שהיה מראשוני הנשכבים בחדר שבע עדיין זכה לביקורים תכופים מצד בנות המושב שלו.
ואני - גורנישט. לי וליאת היו הדבר הכי קרוב לביקור שהיה לי וגם אותם מיהרתי לסלק כנראה שעליי ללמוד להתחלק.
אפילו משה (חזיתית) שבילה את מיטב שנותיו במחיצת הסלולרי שלו ניהל חיי חברה סוערים ביחס לאלה שהצגתי בב.לוינשטיין.
ואז יום בהיר אחד, הופיעה יערה על מפתן החדר.
"לכי מכאן!" אמרתי מקדם את פניה.
"מה ת'עושה?" שאלה.
"אהלן!" אמר משה (חזיתית). שקיבל את הרושם שהציגו אותו.
"מגרש אותךְ!" השבתי, מתעלם ממשה.
"אבל באתי מניו זילנד!" מחתה.
"אז מה! , תמר הגיעה מהקריות וגם אותה גירשתי בסוף.."
"הבאתי לך נייר טואלט משם.." היא אמרה מפשפשת בתיקה, "וגם מסינגפור" היא אמרה מציגה שני גלילים נוכריים כשאחד מהם בגירסאת תרמילאים מנויילנת.
"תודה רבה.." אמרתי, "אבל את לא יכולה להישאר כאן.."
"אז שנצא החוצה?" היא הציעה.
"רעיון נפלא." אמרתי.



הידסנו לנו לאיטנו במסדרון שם סיפרתי לה על התאונה ועל האשפוז. הרחבתי על עידן השקרן ועל שלי היפה והבוגדנית וגם על הנוכלים מהקנטינה שבלובי שמפקיעים מחירים למאושפזים.
וכשנכנסנו למעלית - נשברתי.
"ואני הכי גרוע מכולם!" אמרתי משליך את הקביים לצד השני של המעלית. "יותר משלי הבוגדת! ועידן השקרן! וממשה שגונב לעידו מהממתקים כל לילה."
הסיבה היחידה שאני ממשיך להסתובב עם הקביים

המטופשות האלה היא שלא נעים לי משאר המאושפזי-"
המעלית שנעצרה במפתיע בקומה 2 גרמה לי למהר ולהרים את הקביים. שעה שערביה צעירה על הליכון גררה את עצמה אל תוך המעלית.
"מה מצחיק פה" שאלתי ביציאה מהמעלית את יערה לאחר שמחתה את דמעות הצחוק מעיניה.
"אני לא יודעת, זה פשוט המצב הזה שלך.. כל כך קומי."
"תמותי." הפטרתי כששמנו פעמינו לחתום על 'פס'.
כל מאושפז שרצה לצאת משערי לוינשטיין , אפילו כדי לקפוץ ל'יפת' שמעבר לכביש היה חייב לחתום על אישור שהיה מסיר כל אחריות על בריאותך מבית החולים. (דבר שלא חכם לעשות לפני שהולכים לאכול במזללת הפיגולים של יפת
.)

וברגע שהתרחקנו מטווח ראייתו של השומר והמאושפזים שבחצר הכתפתי את הקביים ושמנו את פעמנו לעבר הפארק.



"מה זה אין כניסה?" שאלתי, "מה זה פה? צפון קוריאה?!" דרשתי.
"מצטער.." אמר הגולנצ'יק הצעיר ששמר על הכניסה לפארק. "המקום סגור לרגל מרוץ גולני וההופעה של סאבלימינל."
"ואם אני אכנס בכוח?" שאלתי, "מה תעשו, תירו בי?"
שני המסלוליסטים החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות כמו הסכימו שזה עשוי להיות רעיון מעניין.
"זו היתה שאלה רטורית.." אמרתי.
"אתם באמת הייתם רוצים שישפטו אתכם על הריגת נכה." שאלה יערה.
"הוא היה נראה לנו חמוש מרחוק עם הקביים והכל.." אמר השומר השני.
"אבל גם אני מאצלכם!" אמרתי מנסה גישה מסתחבקת, "אני בעצם נכה צה"ל!"
"באמת?" שאל השומר, "מאיזה גדוד?"
"שלוש עשרה!" שיקרתי בלי למצמץ. "פרוייקה המח"ט הביא לי את הצל"ש לבית החולים." הוספתי.
"מי זה פרויקה?" שאל השומר השני, ואני ניצלתי את רגע החולשה הזה.
"לא אכפת לי.." מלמלתי בכעס שם את פעמיי אל עבר הפארק. "..אני עשיתי את כל מאתיים המטרים האלה מלוינשטיין והיא עשתה את כל הדרך מניו זילנד בשביל הפארק הזה, ואף אחד לא יכול למנוע מאיתנו, שני אזרחים שומרי חוק, מלהיכנס לפארק!" אמרתי מחיש את צעדיי גומא את המרחק עד לדשא בביטחון רב.
"וואקף וול אנא בטוחק.." נשמעה הקריאה מאחוריי.



"אתה בטוח שמותר לך לעשות את זה.." שאלה יערה מלמטה.
"זה לא בריאותי, זה כבר אישי." אמרתי מושך את עצמי אל מעל הגדר.
"אתה בטוח שהקביים זה רק לקישוט?" היא שאלה, מתבוננת בקביים שהשלכתי אל מעבר לגדר עוד לפני תחילת הטיפוס.
"וגם אם לא.. אלה רק שני מטר עד למטה, ומרופדים בדשא." אמרתי מזנק.
'קנאק' מעניין נשמע מכיוון האגן שלי שעה שנחתתי בכבדות בעברה השני של הגדר, בתוך הפארק.
"שיט!" הודעתי.
"מה קרה?" שאלה יערה מטפסת.
"שום דבר שב.לוינשטיין לא יכול לסדר.." הרגעתי אותה. "אבל אוליי כדאי שתביאי לי את הקביים."
השמחה הגדולה על תושייתי וערמומיותי התחלפה במבוכה רבתי שעה שגיליתי שהפארק מלא באזרחים שפשוט בחרו להיכנס מהכניסה הדרומית לפארק עליה לא הוצבה שמירה.
"לא נורא, זה כמעט היה שווה את זה.." עודדה אותי יערה.



אותו ערב אחרי שגירשתי את יערה, עשיתי את דרכי חזרה לב.לוינשטיין כשבגד הים המהודר שקניתי באמתחתי.
בפרוזדור של המחלקה ראיתי את המשה-ים מפטרלים אנה ואנה בסבר פנים חמור.
"מה קרה?" שאלתי?
"הגנב .." לחש משה. "הגנב היה פה היום.."
"הגנב?!" קפאתי לרגע על עומדי, ואז מיהרתי לחדר.
"תיזהר תיזהר!" קרא עידו שזיהה את צליל קביי המתקרבות.
"שהוא יזהר!" אמרתי "אם הוא נגע לי בנייר הוא עוד ית-"
בחדר החשוך לא היה ניתן להבחין בתיל הממעיד שמשה ומשה מתחו בין שתי המיטות הראשונות. שני מסעדי המיטה המתכתיים נפלו בקול קרקוש על הרצפה, מקימות שאון אדיר על רקע דממת הלילה של לוינשטיין.
אלמלא כסא הגלגלים המוגבה של עידו שבלם את נחיתתי עוד הייתי עלול למצוא את עצמי בקומה 4 , בין פגועי עמוד השדרה.
תוך שניות ספורות בחריקת גלגלים , הופיעו משה ומשה על מפתן החדר.
"אל תזוז טינופת!" קרא משה, האיליזרוב שלו מבהיק בחשיכה. "יש לך זכות לשמור על שתיקה, אפילו אם יכאב לך מאוד!"
"חדל תרגול!" אמר עידו, מדליק את מנורת הלילה בחדר.
"דווקא כשהתחיל להיות מעניין.." אמרתי מאוכזב.



אחרי שמיהרתי לבדוק שניירות הטואלט שלי עדיין במקומם ובבתוליהם, נפנתי להאזין לסיפור הגבורה שהחמצתי.
ב.לוינשטיין כמו הרבה מוסדות אחרים, סובל מבעייה גדולה של גניבות.
גנבים חובבניים ונרקומנים נואשים מבקרים במוסדות אלה דרך קבע, וגונבים כל מה שנקרה בדרכם.
מועדות לפורענות במיוחד הן המחלקות של המאושפזים הנוירולוגיים ופגועי הראש בקומה 2 . שם אין איש יכול לפצות פה או לעשות משהו בשעה שבוזזים לו את הארונית, ושולפים לו את הסלולרי מתחת לכרית.
גם על בית הכנסת בקומה האבחונית לא פסחו. ככל הנראה היו אלה נרקומנים שומרי מסורת, שגנבו כמה סידורים ואת כל התפילין שידם השיגה, ונמלטו מהמקום - כנראה כדי לעשות נפשות בישראל.
במחלקות המתפקדות יותר, מבצעים החוליגנים את זממם באור יום - שעה שכל המאושפזים מתנהלים להם מבדיקה לטיפול, נכנס החמס בנונשלנטיות וממלא את הכיסים.
איתרע מזלו ועידו היה בחדר באותה שעה, צופה בטלויזיה.
"מה אתה עושה כאן?" שאל עידו, את הבחור המתנדנד שלבש גופיה של השיקגו בולס.
"אני מחפש פה מאושפזת אחת.. " הוא אמר "נטלי."
"זה חדר של בנים פה." ציין עידו.
"כן.. אני יודע. אני יודע.." הרגיע אותו סקוטי פיפן. ומיד אח"כ התחיל לחפש את נטלי בארונות ובתיקים של יושבי החדר.
עידו נזכר שלפני שהיה מאושפז במשרה מלאה היה גם שוטר במשרה חלקית. ומיהר לזרוק עליו עמוד אינפוזיות ולאיים בצלצול לאבטחה.
כנראה שבן וואלס מאוד התרשם מכל העניין וברח אפילו בלי להשאיר הודעה לנטלי.
משה ומשה שהגיעו דקות אחרי הדרמה, משועממים עד העצם, לא הצליחו לסלוח לעצמם על שפספסו הזדמנות להיות גיבורים ועוד באותו ערב הקימו את צוות משה.
וכך מדי לילה בעיניים טרוטות וסיגריות דולקות ארבו המשהים ליוצאי המעלית, לעולי המדרגות ולאנשי כוח העזר. חמושים במסעדים שבורים של כסאות גלגלים ובמבטים מזרי אימה. ולבסוף בערך בארבע היו מתגלגלים השניים בכוחות אחרונים אל המיטה.
את המחיר שילמו המשהים בבקרים. בהם אפילו חבטות השחרית של ישבנה העצום של קאופה לא הצליחו להעיר את צמד הבלשים הנועז.
כשהתחננו בפניי המשהים שאצטרף לסבבי השמירות, סירבתי בנימוס.
"יא חרא!" אמר לי משה חזיתית.
"מה חרא?" שאלתי.
"אם ייגנבו לך אתה תוכל להאשים רק את עצמך." הטיח בי משה. "יא חרא."
"אל תדאג." הרגעתי אותו , "לא יגנבו לי כלום." אמרתי "יא חרא!" מיהרתי להוסיף.
"איך לא יגנבו לך?" דרש משה לדעת.
"שים לב." אמרתי שולף מהמגירה את שקית הקסמים. "זו שקית הקסמים!"
"זו סתם שקית ביומשהו.." אמר משה. "כזו ששמים בה מזרקים משומשים וצמר גפן משומש.."
"ביוהאזרד, כן." אישרתי , "סכנה זיהום."
"איך זה עובד?" שאל משה.
"אני מכניס את הפלאפון שלי לתוך השקית, ומניח אותו במגירה." המחשתי, "מגיע הנרקומן - רואה שקית של סכנה זיהום ואומר לעצמו 'זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, לחטוף זיהום ולמות. אני מעדיף שלא לגעת בשקית הזאת. גם ככה החיים שלי בזבל'."
משה הקדיש לעניין רגע של מחשבה.
"אתה מטומטם." פסק משה לבסוף, וחזר אל הפטרול שלו.



טימטום או לא, איסוף שקיות הביוהאזרד הפך אצלי לאובססיה.
בכל הזדמנות שחדר האחיות היה ריק הייתי מתגנב פנימה ומוציא שקית או שתיים. משדל עובדי כוח עזר, משחד בנות שירות. כל האמצעים כשרים ובלבד שיהיו לי מספיק שקיות. הצרה היא שלעולם אין מספיק שקיות.
פעם הצלחתי אפילו מעבר למשוער והשגתי שקית אשפה ענקית וכתומה של ביוהאזרד וכן סליל שלם של מדבקות אדמות וקטנות של 'סכנה זיהום'.
הייתי מסתגר מאחוריי הוילון שסביב מיטתי (שהוא הדבר הקרוב ביותר למרווח פרטיות בלוינשטיין) , ומניילן. גרביים , ספרים, פלאפונים. מתענג על תחושת הביטחון והשלווה שהשרו לחישות החשמל הסטטי.
"אתה שם?" נשמע קול המרוואן מעבר הוילון.
"אני ערום!" השבתי, מפחד להיתפס עם השלל.
"אז תתלבש ותלך לבריכה, יש לך ולבחור שלידך (*עידו) טיפול עוד רבע שעה."



"לאט.. לאט.." אמרה שלי, תומכת בי בעוד אנו עושים את דרכנו על עומק הבריכה.
משותק מהתרגשות ומאובן מתשוקה הנחתי לשלי למשוך אותי עמוק יותר ויותר אל הבריכה החמימה, ומבעד לעננים ורודים ניסיתי לשחזר במחשבתי את השתלשלות האירועים האחרונים.

(שחזור)
כשסופסוף הגעתי לבריכה, באיחור אופנתי קל. חשבתי שתעיתי בדרך.
הקירות המצופים באריחי החרסינה, מדף הצעצועים הצפים על צבעיו הצעקניים , מד הטמפרטורה הענקי שניצב מעל הבריכה שהציג 47° - כולם נראו כל כך מנותקים מבית לוינשטיין שהשארתי מאחור בעוברי את מפתן הדלת.
עידו כבר היה בפנים, בעומק של 20 ס"מ, בליוויה של טל - הפיזיותרפיסטית שלו.
נפעם נשארתי על עומדי, משתאה מהמראות ומהצבעים כששמתי לב שמשהו חסר.
"שניכנס גם אנחנו?" נשמע הקול הממיס מעבר לכתפי.
(/שחזור)

בדמיוני הפרוע ביותר לא העזתי לקוות שיום יבוא ואמצא את עצמי אוחז בחוזקה בשלי, כשנינו רטובים לגמריי, מטושטשים מכלור, שכל מה שמפריד בינינו מסתכם בפחות משלושה מילמטרים של בד ניילון וחצי קוב של מים חמימים.
"אתה יכול לעזוב עכשיו.." אמרה שלי כשהמים עברו את קו האגן. "בעומק הזה לא מופעל כמעט משקל על הרגל, ואתה יכול לבצע דריכה מלאה."
~היא אפילו יפה יותר רטובה..~ חשבתי , מהדק את אחיזתי סביבה. ~
"לעזוב." היא הזכירה.
"הו.. נכון.." אמרתי. מבצע פעולה שעליה אתחרט במשך שבועות. ומרפה משלי ובגד הים הספורטיבי וההדוק שלה.
לאחר כמה תרגילי מדרגה הידרותרפיים, וברגע של טירוף החלטתי לשתף את שלי ברחשי ליבי.
"שלי.." פתחתי , "את בטח שומעת את זה הרבה.."
-פאוזה של אדם שעדיין לא החליט אם הוא באמת עומד לומר משהו.-
"נראה לך , שאוליי יש סיכוי שאם אני ואת.. את יודעת.." אמרתי מהסס. "נ-"
"אני הולך אני הולך!!" קרא עידו בהתרגשות תוך שהוא פוסע בזהירות במים מרסק את מה שנשאר מהמומנטום שלי. "פאקינג הולך!" הוא צהל מחבק את טל הפיזיותרפיסטית שלו (שכמובן לא התקרבה בשום פרמטר של איכות לשלי שלי), מתרגש עם כל צעד.
"המממ?" שאלה שלי.
"הולך! אני הולך! תראה! כמו בן אדם אמיתי." הזכיר עידו.
הנס ההידרותרפי של עידו כמו קטע את חוט מחשבתי במזמרת גינון חלודה ,הרס לי את הרגע וכל מה שהצלחתי לשלוף היה: ".. אם נשתין יחד בבריכה, את חושבת שהטמפרטורה תעלה?" שאלתי, מצביע על מד הטמפרטורה האלקטרוני שכבר הציג 48°.
שלי הסמיקה.
~כנראה שאני מחמיא לה..~
כל שאר משך הטיפול לא הספקתי להתפעל מיופיה הברבורי של שלי, מעורה הצחור, מיציבות תנועותיה ומחינניותה הכללית, החלטתי לסלוח לה על הכל.
מעניין אם היא תוכל לסלוח לי.



"סוזי את לא תאמיני מה קרה לי היום.." סיפר עידו בדמעות לאשתו שמעבר לקו. "הלכתי. ממש הלכתי!"
גם את המשפט הזה אני עתיד לשמוע עשרות פעמים עד לסוף השבוע. ידעתי.
התקליט השרוט של ב.לוינשטיין. לכל אדם יש את התקליט שלו. וכשמתענינים בשלומו הוא מדקלם על אוטומט בפרצוף חתום.
כמה פעמים כבר שמעתי את משה מספר "הסבא נרדם על ההגה.." או את עידו אומר "דימום תוך גולגלתי שיספג לאט לאט."? - מספיק, האמינו לי, מספיק בשביל הרעלת גלידה.
עם ההתקדמות הטיפולים מתווספות רצועות חדשות לתקליט "וכבר נסעתי באופניים שלושים קילומטר" (משה סוס), "אמרו שאוליי השבוע יורידו לי את הברזלים.." משה חזיתית.
רק אצלי התקליט נשאר על אותה הרצועה. ואני גם לא מרבה לסובב אותו. אין לי שיפורים מרשימים לדווח. ואני לא מצליח להתרגש מכל צעד נוסף.
ואני תקוע כאן, עם ההכרה והידיעה שלא מרפה - אני האדם הבריא ביותר בלוינשטיין.
וזה חרא. (*תודה למשה על טרק מספר 4).
אין לי עוד מה לעשות כאן. ובכל זאת אני כאן. מעיק בנוכחותי על הסגל. גוזל זמן טיפול מאלה שבאמת זקוקים לו, מרמה את חבריי לחדר ומטנף מצעים בזיעה שאמורה היתה להתנדף באוויר הפתוח בריצות בוקר..
"לך לישון!" ציווה משה שכעס עליי על שהפרתי את העוצר.
"כן!" הסכים עידו, "ותכבה את הלפטופ הזה כבר! , הוא מאיר את כל החדר."




למחרת כשירדתי אל הלובי לתפוס קצת רשת , הבחנתי בכסא הגלגלים והלפטופ הענקי של אביבה.
"תני כיף אביבה!" אמרתי, שועט לעברה.
~~~~
אביבה, אירוע מוחי. מרותקת לכסא גלגלים, משותקת במקומות הנכונים. אבל לא לגיליון האשפוז הזדמנות לשטות בכם.
מדובר בבחורה צינית, עוקצנית, וחברמנית חסרת תקנה.
~~~~

אביבה הרימה את יד ימין המשותקת ברובה באמצעות יד שמאל והניחה לה ליפול בחבטה על כף ידי הפרושה.
"מה קורה?" שאלתי. "צריכה בייביסיטר על המחשב?" שאלתי מקווה ששוב תשאיל לי את הלפטופ רחב המסך שלה.
"לא." , "אבל תשמח לשמוע שהחלטתי לוותר על קריירת הסולו המזהירה שלי."
"אבל מה על המעריצים?" שאלתי.
"אהה.. גם הם יאלצו לוותר עליה בסופו של דבר.." החליטה אביבה.
"תורי איימוס תהיה קצת בודדה שם לבד על הבמה את לא חושבת?" שאלתי.
אביבה נחרה בבוז למשמע אזכורה של אויבתה המושבעת.
"בואנה אביבה , קיבלתי תאריך שחרור!" אמרתי לה נרגש "אתמול בביקור רופאים קיבלתי טופס שאומר שנשארו לי פה עוד שבוע ויום."
"אני עדיין אשתחרר לפנייך.." נשמע קולה של רוני מאחורה , "אני ועדי עוזבות ביום שני. תבוא למסיבת פרידה?"
"תהיה עוגה?" שאלתי.
"כן!" הבטיחה רוני.
"רק אם אביבה תשיר." הבהרתי.
"שכח מזה." אמרה אביבה.
"אז אני אצטרך לשקול את העניין." אמרתי מהורהר.
פתחתי את הלפטופ הקטן שלי גב אל גב מול ממוטת ה"21 של אביבה.
"יש דברים שעוד היית רוצה להספיק בשבוע הזה שלך פה?" שאלה אביבה.
השאלה באמת העסיקה אותי רבות מאז קיבלתי את הבשורה.
~יש כל כך הרבה להספיק.~
"אני רוצה לעלות על הלוקומט." אמרתי לאחר מחשבה.
"אתה מתכוון למפלצת?" שאלה אביבה נדהמת.
"היא ולא אחרת."

~~~

אני עדיין זוכר היטב את היום בו הפציע הלוקומט בחדר הטיפולים של הפיזיותרפיה.
מכשיר סדיסטי למראה, מלא רתמות, מנופים חשמליים, מתגים בשלל צבעים עם שלושה מחווני LCD, המתנשא לגובה של שני מטרים ומבהיק בלובנו יותר מאייפוד חדש.
"אני לא מוכן!" הכרזתי באזני שלי שהגיעה למיטת הטיפולים שלי כשבאמתחתה הכדור הצהוב.
"מה לא מוכן?" שאלה.
"התנהגתי יפה בארבע ימים האחרונים.." הסברתי, "הגעתי בזמן, עם נעליים מתאימות ואפילו מכנסיים ברוב הפעמים."
"אז מה אתה רוצה?" שאלה שלי, מאבדת סבלנות.
הצבעתי על הלוקומט בנחישות.
"הו לא." אמרה שלי מחייכת.
"למה לא?" דרשתי לדעת.
"אני אסביר לך. אבל קודם תעלה על הכדור." היא אמרה תוחבת את השטן הצהוב אל מתחת לרגליי.
עשיתי כדבריה, וברגע שהתחלתי להתנועע בקצב משביע רצון, סיפקה גם שלי את הההסברים.
"ראשית ה'גאדג'ט' הזה שהצבעת עליו, עלה לבית החולים יותר משניים וחצי מליון דולר - תרים את השכמות יותר גבוה! , שנית הדבר הזה לא מתאים לכל החולים, ואם אתה לא מנוון מספיק הוא ישבור לך מספיק עצמות בשביל להשאיר אותך בב.לוינשטיין למשך עשור. שלישית, עוד אף אחד מהסגל לא עבר עליו הסמכה ואתה לא מרים את האגן מספיק גבוה.
"אני עוד אעלה עליו איתך או בלעדייך!" איימתי.
"לא כל עוד אני פה." אמרה שלי.
"טוב, אז בלעדייך." אמרתי.

~~~~

"ומה עוד?" שאלה אביבה.
"אני רוצה להספיק לשמוע את כל הסיפורים המדהימים של כל האנשים השבורים והמפונצ'רים בבניין הזה."
"אתה לא תספיק.." ציינה אביבה.
"אני אסתפק גם בסיפורים הכי כואבים וצבעוניים.." אמרתי מתפשר.
"יש את שרון מהמחלקה שלכם." ציינה אביבה.
"זאת שהחליקה במדרכה עם סל הקניות?" שאלתי.
"אה-הה!" הנהנה אביבה.
"בקרוב הסרט.." אמרתי בציניות.
"למה אתה חושב שהפציעה שלך יותר מענינת?" שאלה אביבה.
"לא אמרתי שהיא יותר מענינת!" התגוננתי, "אבל היא קצת פחות שגרתית."
"הא? כן?" שאלה אביבה תוקפת. "תראה לי עוד אחד שנכנס ללוינשטיין כי הוא מעד על מרצפה בולטת בדרך מהסופרמרקט."
"אני עוד לא מכיר את כולם!"
"חושב שהוא מיוחד. גם כן." המשיכה אביבה מתעלמת "יש את הפרופסור הזה כאן, החתן ישראל הזה , אותה תאונה בדיוק כמו שלך! אוטובוס אחד ואין חתונה."
"אביבה, את נסחפת.." אמרתי, "וחוצמזה פרופסור רביצקי נמצא כיסא אחד מאחורייך." אמרתי.
"אה, זה הוא?" שאלה. "הכרתי אותו רק מהסיפורים." התנצלה בפניי בנו שגילגל אותו לקפיטריה.



"נכון שהם נראים כמו סצינה מסרט פורונוגרפי ממש קשה?" אמרתי לשלי.
"אתה מדבר על חנה שמלבישה את הפרוטזות למטופל ההוא?" שאלה שלי, מתכוננת לנאום בתוכחה.
"לא." אמרתי "דיברתי על הסמל הזה של בית לוינשטיין. שלושה הומואים אשכנזים, אחד מהם נכה, משפדים זה את זה כשהם רכובים על כסא גלגלים."
"קיבלת אתמול אישור לקב אחד.." ציינה שלי מחליפה נושא במהירות, "למה אתה עדיין מגיע אליי על שתי קביים?" היא חקרה.
"הגנב." אמרתי. "המשהים לא מרשים לי להשאיר שום דבר בעל ערך בחדר. בגלל זה גם באתי עם התרמיל הזה לכאן."
"טוב אז בוא תניח את הקב ואת התיק ונצא לטיול טיפול.." אמרה מובילה אותי אל המדרגות ומשגיחה צעדיי.

"שלי." אמרתי. "את יודעת שאני יכול ללכת גם בלי קביים בכלל?"
"אני מאמינה לך שאתה יכול." הסכימה
"וזה לא מפריע לך שאני ממשיך ללכת עם קביים ולשקר לכולם?" שאלתי
"למה לשקר? מבחינה מכנית אני בטוחה שאתה יכול ללכת ואוליי אפילו לרוץ בלי קביים. הבעיה היחידה היא שאין לך אישור רופא בשביל העניין."
"זה ממש שטויות!" זעמתי, "אין לי גם אישור רופא לרדת במעלית או לדבר עם שווא נח, מה הקשר?"
שלי הסבירה לי בעדינות תקיפה שבגלל שהיא כבולה להוראות הרופא, ושאין זה מסמכותה לקבוע מה אני יכול או לא יכול.
"ולא התרשמת שאני נראה בריא במיוחד על רקע המקום?" הקשתי.
"זה גם משהו שרופאים צריכים לקבוע.." אמרה שלי מיואשת.
"ולא מפריע לך לטפל באדם הכי בריא בלוינשטיין?" חקרתי.
"לא כל עוד הוא לא מציק לי עם שאלות כל הזמן." השיבה.
~גם אני אוהב אותך.~
-שתיקה-
"הכנתי לך פמנפון.." אמרתי לבסוף, מושיט לשלי את הפומפון האדום סגול עליו עמלתי בשבוע האחרון.
"הוא ממש יפה.." אמרה כשחזרו אליה המילים, עונדת אותו על צווארה. "תודה."
"הוא מתאים לך לקרוקס." החמאתי לה.
שלי הסמיקה קלות.
~זה עכשיו או אף פעם!~
"שלי, זה עכשיו או לעולם לא." הכרזתי, "קחי אותי אל הלוקומט!"



"זה היה ניסיון ראוי לציון.." הסכים עידו.
"מה אתה אומר.." אמרתי משחק בסוליטר על צג המחשב.
"אוליי זה היה עובד עליה אם היא לא היתה נשואה." הרהר.
אותו ערב גיליתי שהחלונות בבית לוינשטיין לא ניתנים להזזה, ושהאחיות לא מוכנות לחלק ציאניד בלי מרשם.
גליתי גם שהמאבטחים לא מוכנים למסור את נשקם למאושפזים אפילו לרגע אחד, וגיליתי גם שכפיות לא נכנסות כמו שצריך לשקע החשמל.
"מי סיפר לך?" שאלתי לבסוף את עידו אחרי לילה של ניסויים ותעיות.
"הייתי פה כשזה קרה." הוא סיפר. "לפני חודש וקצת."
"לעזאזל עם האטובוסים האלה!" זעמתי, "תמיד מאחרים!"




אפילוג (או: אין לי כוח לכתוב יותר).

מאז גיליתי ששלי לעולם לא תוכל להיות אשתי החוקית מבלי לרצות ארבע שנות מאסר בעוון ביגמיה נתקפתי במחסום כתיבה חמור ונתקפתי קצרנות חשוכת מרפא.
מסיבת הפרידה מהתאומות היתה מרגשת מאוד.
היתה עוגה רצינית, המון כיבודים, ועדי אפילו חיברה חמשיר מרגש לרגל המאורע.
אביבה הבריזה.
בריאותי היתה לי לרועץ, עת החליטו משה ומשה שאני מתחזה מטעם חברות הביטוח שבא לתפוס אותם בקלקלתם.
המעניין הוא שלא משה ולא משה היו מבוטחים בשום צורה שהיא לפני התאונה.
הפגישה האחרונה של שלי היתה מרירה משהו. חילוקי דעות ביני לבינה לגבי תפקידו של הלוקומט במערכת היחסים שלנו העכירו את האווירה, והעובדה שהיא לא ענדה עוד את הפומפון שהכנתי לה לא הוסיפו לה נקודות זכות.
לא הספקתי לשמוע אפילו חצי מהסיפורים המענינים של ב.לוינשטיין, בעיקר הודות לאדישותם של הצמחים.
כשארזתי הבטחתי לחדר שאחזור כדי להיפרד.
הם לא האמינו במיוחד.
אפילו כשחזרתי בערב עם לאפות ומבחר סלטים בשביל החדר כולו משה המשיך לטעון שחברת הביטוח שלחה אותי.
אבל לא הכל שחור.
לא לא.
חזרתי הביתה, כשבאמתחתי 73 שקיות נגד גנבים אותן מילאתי ממתקים וחילקתי אותן לעמיתי לעבודה.
אחרי פרוצדורה בירוקרטית קצרה שוב מצאתי את עצמי בלוינשטיין. הפעם לטיפול אמבולטורי (ללא אשפוז).
שלי כבר לא היתה שם.
אבל פגשתי שם את הפיזיותרפיסטית החדשה שלי - אחמד.
אפילו פגשתי בעידו יום אחד. גם הוא אמבולטורי. וכבר הולך עם קב אחד בלבד.
אבל הסיבה האמיתית לקצרנות היא המייל שקיבלתי השבוע מליאת:
'לאור חזרתך לעבודה אבקש להחזיר את המחשב הנישא אשר ברשותך.'
בכל אופן, כדי לא לסיים את הפוסט בצורה מגעילה כל כך אספר גם שפיתחתי פטיש חדש לנערות בצווארוני פילדלפיה.
להלן כמה תמונות מענינות כדי שיהיה נעים בעיניים.





יומנעים.
נכתב על ידי משעממלו , 19/8/2007 05:24  
945 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של barakse ב-5/6/2016 09:35
 





59,421
הבלוג משוייך לקטגוריות: ספורט , גאווה , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למשעממלו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על משעממלו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)