| 1/2005
על גבינות ומחלקי פקודות.
הקדמה:
פוסט קצר זה נכתב אחרי למעלה משנה של ניוון שכלי מתמשך בצבא..
בטקסט הושקעו מאמצים רבים (וחיפושים מתמשכים אחרי האות צ' במקלדת - לאן היא נעלמה לי לעזאזל!), ונסיונות סרק לדלות מנבכי מוחי הסינילי רסיסי זיכרון מהתקופה שהיתה ואיננה.
אני לא מתנצל על כך שהפוסט לא מצחיק במיוחד, קשה להבין בדיחות צבא לפני שבאמת
מתגייסים, וחוצמזה - אני כותב את זה בשבילי - אני לא חייב לכם כלום כולירעות! ,אני כותב
פוסטים מרצוני החופשי עד שעה 6 בבוקר!! אני אדם חופשי! כן!.. ועכשיו אם תסלחו לי , יש לי אוטובוס לתפוס - צריך לחזור לג'נין :")
יומני טירונות- פרק 1 או: על גבינות ומפקדים.
רועד מקור, קודח מחום ונוטף זיעה פושרת התעוררתי מכווץ על ספסל האוטובוס. האוטובוס היה חשוך לגמריי למעט הנורה שמעל הנהג, שנראה, כך הצלחתי להבחין מבעד לשרעפיי, כמו שילוב מרתק בין הגבות של אהרוני לזיפים של קורט קוביין.
השעה היתה כבר מתישהו בלילה כך ניחשתי לפי החושך שנשקף מבעד לאדים שהשאירו הבל פי הדרקוני ומצחי הלוהט (הקודח והקירח) על החלון הקר, ברקע התנגן לו אוסף הלהיטים של אלפאוייל בפעם המי יודע כמה דבר שלא תרם למצבי הכללי.
כשלפתע!
"תראו טנק!" נשמעה הקריאה מהכסא שמאחורי, תוך שבריר שניה האוטובוס כבר נטה בזווית מסוכנת לכיוון השמשה שלי.
"אתה מועך אותי!" נאנקתי חלושות.
"שששששששש!" היסה אותי המשקולת האנושית שגהר מעליי, "יש פה טנק!" הוא
ציין ביראת קודש, מצביע כנגד השמשה.
במאמצים אדירים הצלחתי להציץ אל מעבר לכתפי ומתחת לבית השחי של האנס הכבד שרטט מהתרגשות.
ושם הוא היה - טנק.
הסיבה היחידה בגינה יכולת לקרוא לבימבה הקטנה הזו טנק היא התותח שניצב בחזיתה, הצבע האפור ירוק צבאי שהקנה לה מראה של מקרר עתיק ודהוי, והסיבה שבמקום גלגלים יש לו שרשרת מצחיקה , או כן , ויש גם את השלט 'טנק זה -' לצידה, שאר הטקסט דהה מזמן.
"הוא נראה לי קצת קטן בשביל טנק.." ציינתי ביובש. "קשה לי לדמיין איש אחדנכנס פניה, שלא לדבר על צוות טנק שלם.~כמה אנשים זה בכלל?~."
אבל זה לא עיניין את המשקולת האונסת, שבהתה בטנק בעיניים בורקות, שוכח לרגע
לבלוע רוק ומתחיל לרייר על המדים החדשים שלי שקיבלתי בפוסט (הארוך) האחרון.
ובדיוק כשכל גפיי הרדומים החלו להראות סימנים ראשוניים לנמק, המפקד שבקדמת האוטובוס גירש את כולם חזרה למקומות וגער בנו שעלינו להתחיל להיראות כמו חיילים.
האוטובוס נעצר מול שער חשמלי צהוב, והמתין.
כעבור כמה דקות עלתה חיילת מחוייכת דרך הדלת הקדמית והכריזה בחיוך ש -Big
in japan,alright, pay, then I'll sleep by your side.
היא הביטה במבטים המבולבלים שלנו, ואז לחשה משהו לקורט אהרוני שהואיל
להנמיך את המוסיקה.
"ברוכים הבאים לבית הספר לשיריון" היא שנתה "או בצבאית - ביסלאש, אל תפחדו המקום הזה לא נורא כמו שסיפרו לכם עליו.." היא הרגיעה.
אחרי נסיעה קצרה, במרחבי ביסלאש, התחלתי להרגיש מעט טוב יותר - אוליי
משום שכל הסובבים שלי התחילו להרגיש אי נוחות הולכת וגוברת.
המרחבים העצומים של הבסיס, נפרשו לעיניי, מאות מנורות נאון מהבהבות, וזרקורי מגרשים - שיוו למקום אווירה של תחנת חלל נטושה, רק בקנה מידה של דיסניוורלד (בלי בובות הפרווה הענקיות המטרידות ילדים מבוהלים, כמובן.).
נזרקנו מהאוטובוס אחר כבוד לצלילי Forever Young, שם חיילים חמושים חמורי סבר
ניגשו אל הקבוצה המבולבלת שכללה את תכולת האוטובוס.
אנחנו מהפלס"ר" הם הציגו את עצמם "באנו להציע לכם הצעה בלתי חוזרת."
"בסדר?, אני חושב.." נשמעו כמה מלמולי הסכמה "מה זה פלס"ר?".
הם הסבירו לנו בסבלנו שכל בעל פרופיל 82 ומעלה יכול לחתום ולהצטרף ליחידת העילית המובחרת
של פלס"ר שיריון.
"מי מכם חושב שהוא מתאים?" הם שאלו.
-שתיקה נבוכה.-
מתוך הנחה שהצעתם לא הובנה כיאות הם שנו ואמרו שאנו בטח לא מבינים את ההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקנו. "אתם כולכם מיועדים לשיריון, אתם הולכים להיות בתוך טנק, תקועים
בתוך קופסאת פלדה עד סוף חייכם, אנחנו מציעים לכם להצטרף לפלס"ר.."
עוד הם הסבירו בהרחבה ובפירוט שבעוד ששיריון יושבים במחסומים במשך ימים שלמים, או שומרים בעמדות שמירה משעממות, הפלס"ר זוחל על דרדרים וקוצים, בורח ממחבלים, שוחה בביצות קפואות, מסתתר באורוות גמלים תוך חירוף נפש אמיתי ,ניצב בפני סכנות אינספור ומוות ודאי
כמעט בכל מבצע.
"ובגלל זה כדאי לכם לבוא לפלס"ר" הם קינחו, "אז מי רוצה לחתום?" הם שאלו מושיטים לנו דף עם טבלאות.
-שתיקה מבוהלת.-
"כמובן שהפלס"ר היא יחידה התנדבותית מכל בחינה, ובאפשרותכם לפרוש ממנה
בכל רגע נתון" הם מיהרו להרגיע , "אך כדי להתקבל אל הפלס"ר עליכם לעבור גיבוש מתיש של שלושה ימים, ובסיומו רק בודדים מכם יזכו להצטרף אל התהילה שבהשתייכות לפלס"ר."
"אני 82" הודה אחד החיילים הטריים שבקבוצה ולקח נשימה עמוקה.
"ואתה רוצה להיות בפלס"ר אני מניח.." חקר הפלסרניק.
"לא ממש." הוא הודה.
"אז אתה רוצה להיות בשיריון.." הוא אמר "קשה לי להבין למה, אבל אני מכבד את החלטתך".
"גם לא מדויק.." הוא אמר, "אני רוצה להיות ג'ובניק!"
"אני בכלל לא רציתי להתגייס!" השיב הפלס"רניק, "ותראה איפה אני היום.." הוא אמר מושך באפו, "תקוע בביסלאש מנסה לשדל אנשים עם פז"ם של יומיים להצטרף ליחידה שלי.." הוא סיים בדרמטיות ומחה את דמעותיו בשרוול.
"דיי דיי.." אמר חברו וטפח על כתפו בעידוד, ואז פנה אליינו, "בכל אופן, אם אתה רוצה להיות ג'ובניק - איחרת את המועד, אבל מי שרוצה להגיע לפלס"ר עוד יש תקווה, זו ההזדמנות האחרונה."
החייל הנהן וחזר אל הקבוצה.
"זכרו, זו ההזדמנות האחרונה שלכם" שנו הפלסרניקים..
משלא נענו, עזבו אותנו לנפשנו.
המפקד הזמני שלנו הוביל אותנו במסדרונות חסרי הקירות של בית הספר לישריון אל הלא נודע.
אפילו לכאן רדפו אותנו השלטים מעוררי המוטיבציה (איזכור: ברעות שיריונאים!, האדם שבטנק ינצח, אם אתה גבר - בוא לשיריון!, אין פושטקים על הטנקים, וכו')
"הנה.." הוא אמר מצביע על שולחן קטן עמוס בדני (וניל), כיכרות לחם (מנוילנות), מוצרי גבינה, פירות העונה (שעברה), ותרמוקן עם מיץ פטל (מדולל במיוחד) - תרמוקן, לאלה מכם שעוד לא מתמצאים במונחים צבאיים מסובכים הוא מיכל פלסטיק גדול עם ברז שמכניסים ומוציאים ממנו מים לפי הצורך והרעיון הכללי של הפטנט הוא המיקרו אקלים שבו - גם אם בחוץ שורר גהינום לוהט בתרמוקן המופלא יכולים לשוט בנחת קוביות קרח גם במשך ימים ולהפך.
"תאכלו ותכנסו אחר כך לחדר הכושר לפי הסדר שנקרא לכם."
ההתנפלות על השולחן הקטן היתה מהוססת מעט - מאז ומתמיד חונכתי על המיתוס שהאוכל בצבא הוא אחד החויות הקולונריות היותר נוראות שחיילים חווים בחייהם.
הרמתי בחשדנות קופסאת גבינה עם מכסה פלסטיק, בחנתי אותה היטב כמו גנרל ממולח, וידאתי שהתאריך המובע על גביה מאוחר יותר משנת הלידה שלי, תרתי במבטי אחר נקודות תורפה ופרצות בהגנתה, וניגשתי לעיניין.
שלחתי יד זריזה למכסה וסובבתי בחדות, כשהקופסא השיבה לי מלחמה שערה, ובאיוושת מכסה שרטה אותי עמוקות באצבעי. שמטתי בבהלה את הגבינה, והתחלתי בנסיגה מכובדת לאחור "קיגינימ'ק!" קיללתי בשעה שהכנסתי את כל כף ידי לתוך פי, שמצידו התמלא בזרם קולח של דם.
כדי להתנער מן הקלון שבתבוסה לקופסאת גבינה, התקרבתי למעגל הסועדים אגב מציצת אצבע קולנית, והקשבתי לחילופי הדברים.
חייל: "איזה חור המקום הזה! , אני משתגע.."
חייל אחר: "אבא שלי מסדרג לי קומבינה ואני עף מפה.."
עוד חייל : "נראה לכם שיש להם פה טנקים?"
סתם חייל: "מה זה פה?, איפה אני?"
גם חייל : "דורון נמצא?"
חייל: "כאילו, אין פה שום דבר חוץ מחול וצינורות מתכת, אפילו הבית שלי היה יותר טוב מזה.."
חייל אחר: "עוד רגע אני מצלצל לאבא, ואני כבר בקריה!"
גם חייל: "מי זה פה דורון?"
עוד חייל: "זותומרת, ראיתם את הטנק הישן ההוא בכניסה, נראה לכם שעל כאלה
מתאמנים?"
סתם חייל: "רגע, פה זה לא תחנה מרכזית?"
גם חייל: "אתה דורון?"
חייל: "עזוב אותי בשקט חתיכת מתרומם!, דורון תקרא לאמאש'ך!"
רועי הקטן שגם הוא חייל: "אני לא דורון! , זה ההוא שם"
"חתיאת בוגג!" סיננתי מבין אצבעותיי "מה אקה עוסה פה?"
"אתה דורון?" פנה אליי
הנהנתי.
"בוא אחריי בבקשה" הוא הפציר.
עקבתי אחריו בצייתנות לתוך חדר הכושר, שעבר הסבה למשרד ביזארי.
בין מתקני הכושר השונים הוצבו בזהירות כמה שולחנות, ומאחוריהם ישבו עובדי שלישות (פקידים) שנראו אדיבים ועייפים מאוד.
"שלום לך.." אמרה הפקידה, ועשתה אתנחתא קצרה משפילה את עינייה לעבר הדף.. "דורון."
"היי!" אמרתי מושיט ללחיצה יד מגואלת בדם ורוק. מיהרתי להכניס אותה חזרה לפי כשראיתי את המבט המזועזע בפניה. "ז'ה מהגBינה" תירצתי.
"אני צריכה שתמלא לי כאן כמה פרטים.." היא אמרה מתעלמת לחלוטין מסיפור הגבורה שלי, והושיטה לעברי דף מלא בשאלות אישיות.
אם היה ציון למבחן הקצר הזה, לבטח היו מזמנים את ההורים שלי לכמה נזיפות ביום ההורים.
בהיתי בטופס במבט אטום, מגרד את הלשון בקצה אצבעי, דבר שגרם לכמה טיפות ריר לנשור במורד ידי ולטפטף מטה באיזור המרפק
"כמה אחים יש לך?" שאלה אותי הפקידה, כשקיבלה את הרושם שאני לא מבין את הכתוב בטופס.
ספרתי חרש את אצבעותיי על גבי הלשון, ובעזרת היד השניה סימנתי לה 3, "יו כויי אותי.." ציינתי.
אחרי כתיבה מאומצת אגב חריצת לשון, עלה ביידי לרשום את כל שמות בני משפחתי ביד שמאל.
"עכשיו תרשום בן כמה כל אחד, איפה כל אחד עובד, מה הצבע האהוב עליו, נטיה מינית, וכמה הוא מרוויח בחודש.." היא אמרה והצביע על המקומות המסומנים.
"נקו או ברוקו?" שאלתי.
"ברוטו." היא השיבה.
. (בשלב זה החלטתי להעביר את היד לכיס, יען כי נמאס עליי הטעם)
"לא יודע." התנצלתי.
"אז נטו." היא התפשרה.
"גם לא יודע." אמרתי נבוך.
"טוב, נעשה את זה ככה- כמה מכוניות יש לכם?"
"יש לנו אחת של אבא, אחת של אמא, ואת של לימור השכנה שתמיד חונה לנו בחניה, אז שלוש בסה"כ."
הפקידה החלה מעסה את רקתה באצבעה בקטטונית.
"טוב, בוא נראה מה עוד נשאר לסמן..." היא אמרה תרה בעיניה החרוזיות אחר סעיפים ריקים.
"גיל שכחת לכתוב.."
"שכחתי?"
"בת כמה אחותך?" שאלה.
"איזו מהן?" הקשתי.
"ציפי." זרקה.
"לודע!" יריתי.
"ורחל?" ירקה הפקידה את השאלה.
"יש לה יומולדת בסוכות." נידבתי.
"ובת כמה היא היתה בסוכות האחרון?" היא ניסתה לדלות.
"אני לא יודע, אבל היה איזה יום הולדת שלה שלא חגגנו לה בסוכות, זה היה חודש אחרי זה, והלכנו למסעדה בנתנ-"
"-היא קטנה ממך?" קטעה אותי הפקידה.
"כן. אני הבכור!" אמרתי עם שמץ של גאווה פגועה, "לא רואים עליי?"
"בכמה היא קטנה ממך?" שאלה.
"או בשנתיים או בשלוש.." ניחשתי בזהירות, "תעשי את זה שנתיים וחצי, אבל רק בשביל הפרוטוקול - היא התחילה להתגלח לפניי.."
"וציפי?, כמה ציפי קטנה ממך?"
"לא יודע, ציפי בגן!" השבתי.
"איזה גן?"
"גן אתרוג!"
הפקידה לקחה נשימה עמוקה, וקפצה את אגרופיה והרפתה לאט עם שיחרור האוויר "נעשה את זה 13 שנה.." היא הציעה, משרבטת את הספרה עם שאריות העט שנלכד באגרופה הקמוץ.
משכתי בכתפיי.
"בת כמה אמא?"
"היא גדולה מאבא בחודשיים.."
"ואבא בן כמה?" היא שאלה בחוסר סבלנות.
"אני לא יודע, יש לו יומולדת רק פעם בארבע שנים.." ומיהרתי להסביר "הוא נולד בשנה
מעוברת."
"הוא נולד בארץ או שהוא עלה?" היא אמרה מסמנת סימן שאלה במקום הגיל.
"הוא עלה מנתניה, לקח לו קצת זמן להבין את השפה פה בארץ, אבל הוא התאקלם יפה - הוא אפילו יודע איך משתמשים בכף ומזלג."
חבטה עמומה נשמעה מתחת לשולחן, ומבע של הפתעה וכאב התפשט על פניה של הפקידה.
"ואמא נולדה בארץ או עלתה?" שאלה הפקידה בשיניים חשוקות, לא מסיטה את מבטה הרושף ממשקולת ה80 קילו שנחה מתחת לשולחן.
"לא יודע!"
"חילוף!!!" זעקה הפקידה נואשות, וקיפצה לה על רגל אחת מעם השולחן כשהגיע פקיד (שליש)
להחליף אותה.
"שלום!" אמר הפקיד.
"היי!" אמרתי משתדל לרצות.
"נעשה את זה מהיר!" הוא החליט, "בן כמה אתה?"
"18 וחצי!" אמרתי.
"יפה מאוד!" שיבח אותי השליש, "את שאר הפרטים שחסרים בכרטיס שלך אני אעתיק מאחד הכרטיסים האחרים, בינתיים חכה בחוץ לשיבוץ שלך.."
המתנתי בסבלנות לשיבוץ שלי, והעברתי את הזמן בזריקת קופסאות גבינה קטלניות על רועי הבוגד הקטן ששלח אותי למבחן בלי שהות להכין שליפים ראויים לשמם.
"תפסיק!" אמר רועי, כשמטח גבינה לכלך לו את הנעליים הצבאיות החדשות.
"בוגד מסריח!" גידפתי "מי יתן ויקחו אותך לשיריון על אפך וחמתך, וישימו אותך נהג, ויום אחד באימונים לא תיתן זכות קדימה לטנק שמימין, ויתנגשו בך, אתה תהיה נכה לכל החיים והביטוח של הטנק השני יתבעו לך את התחת, ובגלל שיגלו שאתה נהגת שיכור אז בכלל יעיפו אותך מהצבא, ואז כשאני אראה אותך מקבץ נדבות כדי לשלם על הטנק אני אבוא עם קופסאת גבינה ו-" מבלי להכביר במילים הדגמתי לו איך אני צובע לו את הכתף בלבן.
רועי המפוחד מיהר להסתתר מאחוריי השלט מעורר המטויבציה של "במקום בו יעצרו הזחלים שם ייקבע הגבול"
"דורון?" נשאלה השאלה מאחוריי.
"זה הוא!! זה הוא!!" צווח רועי בצחקוק מטורף, מצביע עליי מאחוריי השלט.
"נוכל!" השבתי לו בניפנוף אגרופים, "כן, מה?" שאלתי, בלי להסיט את מבטי מפרצוף הדרדס הלעגני של רועי.
"אתה בא איתי!"
סבתי על עקביי, כדי לראות את הדובר.
~לא יאמן! לא יאמן!~
מולי ניצב מפקד - לפי שלושת הפסים שעיטרו את שרוול זרועו, רובה תלוי בצמוד לגופו, הטבעות שעל שרוכי נעליו כבר היו זהובות מרוב שחיקה (לא שחורות כמו אצלי..) וכמותם גם הסוליה ידעה ימים מאושרים יותר, שיערו קצר חלוד מסופר בקפידה, פרצוף סמוק, ו-משקפיים!
האדם הממושקף הראשון שראיתי מאז שהתגייסתי. הנה עוד אדם שחי את החיים מהצד השני של זגוגיות, העולם בשבילו הוא אקווריום של התרחשויות, ואם מואס הוא בעולם, כל שעליו לעשות הוא להסיר את המשקפיים, ולהתמסר לשייט בעולם של צורות וצללים לא ברורים וחסרי פשר או משמעות.
סביב המפקד התקבצו עוד כמה חיילים, במעגל.
"שלום חיילים, שמי איתמר, אבל מהיום והלאה אתם תקראו לי המפקד," הציג את עצמו איתמר "בואו אחריי, אני אוביל אתכם לפלוגה שלכם - זה עומד להיות הבית שלכם לארבעת החודשים הקרובים" הוא הזהיר, "תתיחסו אליו יפה.."
"שימו כומתות על הראשים, מעתה אתם חיילים לכל דבר ועליכם להתנהג כמו חיילים במסלול."
הסתכלתי לימני, הסתכלתי לשמאלי, והבנתי שדבר מה חסר.
"המפקד, אבדה לי הכומתה." הכרזתי.
"נראה כבר מה נוכל לעשות בשיבלך.." אמר איתמר מפקדנו, "בוא רק נגיע לפלוגה ומשם
נסתדר.."
~ואוו, לעשות!! בשבילי!! אני בטוח שאם לא היו לי משקפיים הוא לעולם לא היה דואג לי!~
שוב מצאתי את עצמי מזנב מפקד במסדרונות ביסלאש האינסופיים, (~ממש נקי פה!~ חשבתי בפליאה) כשהמפקד בראש לא מפסיק ללהג על החטיבה המופלאה אליה אנו שייכים כעת, ועל כמה נפלאים הטנקים באשר הם, וכמה ברי מזל אנו שנפל בחלקנו לקחת חלק בפרוייקט הסימן 4 היוקרתי.
ליבי החסיר פעימה. "אמרת סימן 4?" שאלתי בחשש לא בטוח ששמעתי נכון.
"כן, סימן4" אישר המפקד איתמר.
שקעתי במחשבות האגדות מספרות שהטנק הזה לא באמת קיים, עד עכשיו הסימן שלוש היא פאר הטכנולוגיה היבשתית של צה"ל, וזה היה לפני עשור, כעת אני עומד להיות מראשוני האסטרונאוטים שיעלו על החללית המשוריינת הזו.
המשכתי לרעוד מהתרגשות עד שהגענו לפלוגה, שם נכנסנו לחדר בו על כל מיטה היו אביזרים משונים, הספקתי לקלוט מעדר עץ ויתדות מתכת (בטח נגד מזדאבים וערפדים) לפני שהמפקד איתמר ביקש את תשומת ליבנו המלאה.
"עכשיו אתם עומדים לחתום על ציוד אפסנאות.." הסביר המפקד איתמר, "כל אחד מכם יכניס חפצים לקיטבג ויסמן אותם בדף, בצירוף הפרטים האישיים וחתימה."
"מה אני רושם בדרגה?" שאלתי, לאחר שסקרתי את השאלון.
"סמל ראשון.." השיב איתמר ביובש.
~איזה אידיוט אני, איך לא ידעתי את זה קודם - הרי רק מן שם משתמע כי הדרגה הראשונה שמקבלים בצבא היא סמל ראשון, מוטב יהיה אם אשתוק ואחשב לחכם מאשר אדבר ואוכיח את בורותי הצבאית.~ מיהרתי לרשום את הדרגה, השם, והמספר האישי בעזרת הצצה קטנה למספר הטבוע על הדיסקית שלצווארי.
חתמתי על תיק בצורת נקניק שנקרא קיטבג, חתמתי על גלימה ירוקה שנקראת פלג אוהל, חתמתי על מעדר קטן ומתקפל שנקרא את חפירה, דובונית, חרמונית, כובע רוסי שנקרא כובע כלב, עם אוזניים מצחיקות ופרווה מתקלפת, חתמתי גם על מסיכת אב"כ ותיק נשיאה משונה בשם טַדָל (תיק דרך לחייל ר"ת), על שמיכה אפורה בשם סקבייאס (על שם התולעים השורצות בה) ועל שלושה זוגות מדים נוספים, עם ניחוח מוזר ומגע משונה בשם מדי ב' -או מדי עבודה, ואוליי החשוב מכל - כובע טמבל - הנקרא כובע ב'.
מדדתי את הכובע, הוא היה בגודל הנכון, אומנם היה חסר לו קצת משקל, וקצת סיכות, אבל הוא היה כובע!
המפקד איתמר אסף מאיתנו את הדפים.
ואמר שיש לנו שעה אחת פנויה לעשות כאוות נפשנו, ולאחריה - כיבוי אורות, ואוי למי שיתפס ער בפלוגה.
הוא גם המליץ בחום על המקלחות, והזהיר לבל נישן על שמיכות הסקביאס. "הן שורצות תולעים מזיקות!" הזהיר, "אוי למי שיתפס ישן על הסקביאס בלי סדין או חוצץ אחר.
יצאתי לרחבת הפלוגה, מעכל אט אט את כל השפע שניתך עליי מאי שם.
גם סימן 4, גם חדרים ממוזגים ולא אוהלים דולפים, גם מפקד ממושקף, וגם כובע טמבל.
התחלתי מטייל בפלוגה, חוקר את הבירזיה, את מכונת המשקאות, מחפש מקומות מסתור וחיפוי למקרה שינטש פה קרב גבינה נוסף, ושוב מביע את פליאתי לנוכח השירותים המצוחצחים והבלטות המבריקות, שהבליחו באור הפלורוסנטים, והחזירו את אור הכוכבים שבחוץ..
בפלוגה היו כ16 חדרים מחוץ לכל חדר הונחו בסדר מופתי 10 זוגות נעליים עם גומיות עליהן.
המשכתי סוקר את הפלוגה כשלפתע צדו עיניי דמות משוטטת בפלוגה, הלוך ושוב, משתדל להביט רק על הרצפה.
"שלום?" ניסיתי.
החייל המשוטט הרים לרגע עיניו מהרצפה, תקע בי מבט נוגה, והמשיך סורק את הרצפה
בשיטוטיו.
"אתה שם!" קראתי, "מה איבדת ברצפה?" שאלתי.
משראה המשוטט שאני קרב אליו, החל להחיש את צעדיו, מנסה להתחמק ממבטי, ומשאלותיי.
"בלעת את הלשון? הלו?" ניסיתי.
"עזוב אותו בנחת.." נשמע קולו של המפקד איתמר מאחורי.
"מה הקטע שלו?" שאלתי.
איתמר נעץ בי מבט מלא תוכחה..
"המפקד, מה הסיפור עם החייל הזה?"
"אתה לא פונה אליי המפקד, אני לא חבר שלך!" זעם המפקד שהוא לא חבר שלי איתמר. "אל מפקדים פונים ב-'הקשב המפקד' בגו מתוח וביידים צמודות לצידי הגוף, ורק לאחר שקיבלת את רשות הדיבור מהמפקד מותר לך לשאול שאלות.- ברור?"
"כן המפקד!" עניתי כמו חייל ממושמע.
"עכשיו מה רצית?" שאל.
"הקשב המפקד!" פניתי ברוב רושם. "מה הקטע שלו?"
"הוא שומר הפלוגה.." ענה המפקד איתמר קצרות.
"הקשב המפקד!" המשכתי להקשות, "למה אסור לו לדבר?"
"זה חלק מנהלי השמירה - אתה כבר תבין בהמשך.." הוא הבטיח.
עזבתי את שומר הפלוגה לנפשו והלכתי להשתטח על מיטתי בחדר, נזהר שלא לגעת בסקביאס המרושעת.
לא שמתי לב שנרדמתי, אבל כשקמתי עוד היה לילה וכולם מסביבי עוד היו ערים, מי בפלאפון עם ההורים, ומי יושב ומסדר את התיק שלו, החלטתי לאזור אומץ וללכת להתקלח, אלא שתוכניתי נקטעה באיבה ע"י חייל ורוד לחיים ושחור שיער שהתפרץ לחדר.
~איזה חמוד!~
"מה כולכם עושים ערים?!" הוא חקר.
"מה הבעיה עם זה?" שאלתי.
הלחיים שלו קיבלו גוון ארגמני וכך גם כל פרצופו, ורידים ועורקים הופיעו לפתע על מצחו הנמוך.
"ככה אתה פונה למפקד!??????" הוא שאל בתמיהה.
באיחור הבחנתי בשלושת הפסים על שרוול זרועו.
"הקשב המפקד!" אמרתי פגוע, מנסה לתקן את העוולה, "סליחה המפקד!"
"סליחה!???????" הוא שנה בתמיהה , "אתה לא יודע שאין דבר כזה סליחות בצבא!?????"
~אז מה עושים חיילים ביום כיפור~
"מצטער המפקד!"
"אין גם מצטער!" עידכן אותי הוורוד.
"אופס?" ניסיתי.
"זה יותר מתקבל על הדעת!" הוא אמר נרגע מעט, "בכל אופן , אני המפקד יונתן, ואתם
התחלתם איתי ברגל שמאל - נתנו לכם שעה שעה!!!, בד"כ בצבא עובדים עם
זמנים קצרים הרבה יותר!" הוא נידב, "שעה לעלות על יצועכם וללכת לישון, ועכשיו לפי שעוני כבר עברה שעה ו7 דקות ואני עדיין מוצא אתכם פה מבזבזים את שעות השינה שלכם!?"
"אההה..." אמר חייל חסר מזל.
"אתה אל תסתבך איתי!" הזהיר המפקד יונתן. "אתם אמורים להפוך ללוחמים, וככאלה לא
אמורים להיות לכם יותר מידי שעות שינה, ואתם במיוחד לא אמורים לבזבז אותם לריק!"
"אני חוזר לכאן עוד 3 דקות.." אמר מכוון את הסטופר בשעונו, "וכדאי לכם שחוץ מחושך מוחלט ונחירות אני לא אראה או אשמע שום דבר אחר בחדר.."
ויהיה ערב ויהיה בוקר היום הראשון שלי בצבא האמיתי - ומחר- כך האמנתי בכל ליבי, נתחיל כבר בעסק האמיתי של הצבא, נצא ונילחם ברשע, נשעט ברחבי המדבר עם טנקים שהם חוד החנית הטכנולוגית, נרחיב את גבולות המולדת, ונחזור הביתה מלאים בעיטורים ותעודות הוקרה..
המחר נראה כלכך מתוק.. חשבתי, מתכרבל בסקאבייס.
 המשך יבוא, יומנעים.
בתמונה, תראו איזה יופי - טנק!!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו