| 4/2005
עונת החבושים.
אני מפסיק את סיפורי הטירונות (כאילו שהם התעתדו להמשיך ממילא..) בשביל מבזק מיוחד.
נפצעתי..
~~~~
הייתי בהלם בדיוק כמותכם.
"לא נראה לי.." השבתי לפריצי "לא עשיתי שום רע שזה מגיע לי.."
"אתה פצוע בפקודה!" שנה פריצי, החובש הפלוגתי החדש שלנו (מאז השתחרר איתן.)
"פקודה ממך?" שאלתי בזלזול.
"פקודה מהממפיי שאמר לי שאתה פצוע!" אמר פריצי חסר סבלנות.
התבוננתי בחדר סביבי, המזגן המה ורחש, רוח קרירה נישאה בחדר המסודר להפליא, המחשב דלק ותמונות של נוף פסטורלי וירוק ריצדו על המסך החבוט.
"ממה בדיוק נפצעתי?" ביררתי.
"יגידו לך כבר שם." אמר פריץ, "דרך אגב - משהו קרה למסך שלך.." הוא אמר.
הסתובבתי לקול פצפוץ סטטי - "הא לעזאזל!" אמרתי חובט בכוח במסך שחור הצג, "תחיה! בשם כל מה שטוב בעולם! , חיה!" התחננתי ממשיך לחבוט בו במרץ.
פריצי התבונן במחזה משתאה, ויצא מהחדר בדממה.
טיפולי ההחיאה שלי נשאו פרי לבסוף והתצוגה שבה , אך מאוחר מידי - דם מילא את הנוף הפסטורלי, ואת כרי הדשא המוריקים שעה שצבאות האלמתים טבחו בלא רחם באיכרים
התמימים שלי שעסקו בכריית זהב עליזה.
בעצב התבוננתי בגופות המדממות שנשארו על הקרקע, ושניות לאחר מכן נפלו טרף לשיניהם של הרפאים.
"חובש!!" קראתי ביאוש, "חובש!".
~~~~
"שלום, אני יוגב.." הציג עצמו יוגב, "אני חובש מטעם האוגדה ואני פה בשביל לתרגל את הצוות הרפואי שלכם, כדי לבחון את תגובתו בזמן אמת לאירוע רב נפגעים." הוא הגביה את ראשו ממחברת הספירלה שלו ופנה אלינו בחיוך, "ואתם הפצועים שלי להיום!"
יוגב מצא עצמו מטרה למבטם החודר של חמשה זוגות עיניים זועפות.
מי שעסק בטיפול השבועי בטנק המגד (מפקד הגדוד), והתבונן במחזה בראיה התרמית שמציעה המערכת המשוכללת, יכול היה לראות מחזה מעניין.
יוגב באמצע, חום גופו יורד במהירות. ביחס הפוך לחמשת גולי המזגן, שקור גופם הולך ונעלם באדים מתאבכים בשמש הקופחת של שלהי אפריל, נוכחתו המעצבנת של יוגב תרמה לכך רבות.
"אז ספרו לי על עצמכם.." ניסה יוגב, מכריח עצמו לעטות חיוך סבלני.
"אני אור.." אמר אור, מי שהיה הנהג שלי במשך שמונה חודשים מטורפים, ושהוכיח שאי שפיות היא דבר נרכש, "ואני מזהיר אתכם מעכשיו - בלי מחטים!" כשהיינו במוצב 250 שבפאתי ג'נין,
הגיע צוות מיוחד כדי להעניק זריקת שפעת לאור, אור מצידו התבצר בפילבוקס ואיים לירות בכל מי שנכנס.
"נשתדל.." אמר יוגב, "ואתה מי?"
חור נפער מתחת לאפו של קוצ'נקו - הנהג הנוכחי שלי, שתווי פניו משוללי הפה רק הוסיפו למראה המסקרן שלו "קוצ'נקו.." נשמע קול.
"רם.." הציג את עצמו רם, המפקד ביש המזל, שנבחר גם הוא להיפצע, אך התעקש לשמור על דוגמה אישית.
"יו, מאגנה הגיבור, רק נסה אותי לדקור, ובבית לווינשטיין תגמור, חתיכת חמור.." אמרתי מציג את עצמי בשיר ראפ קשוח.
יוגב התעלם, ופנה לפריצי.
"פריץ.." ענה פריץ בלא שנשאל.
"שהוא דרך אגב חובש הרבה יותר טוב ממך!" התפרץ אור.
"נכון!" אישרתי, "הוא עבר שני קורסי חובשים!!"
"הודחתי מהראשון.." הסביר פריץ.
"הוא בכלל ברמת פאראמדיק!" אמר אור משתמש במילים גבוהות.
"ואם אנחנו נקבל פקודות ממישהו זה ממנו." הבהרתי.
"חבר'ה, תרגעו בבקשה.." ניסה פריצי.
"שתוק פריץ!" אמרנו שנינו.
"אז בבקשה ממך, אל תתנשא פה על אף אחד" ביקשתי.
"בדיוק!" סיכם אור.
~~~~
אחרי שעה של מריבות קטנוניות, כשאנו נוטפי זיעה מחוץ לחדר האוכל הקטן - שם נערך התרגול, עלה בידי יוגב להכניס אותנו פנימה אחרי תדריך..
"זה רק ארבעים דקות, לא יותר.." הסביר יוגב.
"ארבעים דקות!!" חזרתי מוכה יגון, "ארבעים דקות בהם יכולתי להכות במפלצות ההן שוק על ירך בחדרי הצונן, תוך אכילת פופקו."
"עשו כפי שאומר לכם, ולא תפגעו!" הבטיח.
אור וקוצ'נקו עמדו להבהיר לו מה הם חושבים על אנשים שאומרים את המשפט הזה.
"יש גם מזגן בפנים!" אמר מתגונן. "יש מזגן!".
"ככל שנקדים להיכנס כך נתחיל לעזוב.." ניסה פריץ מלא מורל כמו מדריכת קייטנה.
לא היינו זקוקים לדרבון נוסף.
נכנסנו לחדר האוכל הקטן, שם ישב המגד (מפקד הגדוד), והתבונן בסקרנות מעושה במתרחש סביבו.
חלוקת התפקידים בפנים היתה פשוטה, אור וקוצ'נקו נשכבים אסירי תודה על אלונקות, ואני ופריצי נושאים אותם מקצה אחד של החדר לקצה שני, שם הדוקטור וחמשת החובשים הנאמנים שלו יעשו הכל על מנת שלא לפגוע לדוקטור בקרירה, ואם אפשר - גם לעצור שטפי דם פה ושם.
החובשים עמדו במצב היכון סביב הדוקטור, תיקי חובשים גדולים באמתחתם, ממתינים לטרפם בתחבושות שלופות ואמפולות מלאות.
יוגב התבונן מהצד, ושרבט בפנקסו חרש. כשלפתע הכריז.
"קוצ'נקו נפצע!"
חיש נשאנו אותו לקצה השני של חדר האוכל.
"עצרו!" עצר אותנו אחד החובשים בחצי הדרך, שם חיכינו לדוקטור.
"מה יש לו? מה יש לו?" תבע הדוקטור לדעת.
"נשך אותו חתול רדיואקטיבי!" נידבתי.
"הוא חסר הכרה?" בירר הדוקט.
"לא, הוא תמיד ככה.." הסברתי. אלא שיוגב חשב אחרת.
"לפצוע יש לסת מרוסקת, חסרה לו רגל, והוא מגיב לסובב אותו, ככל הנראה בהכרה."
"יש לו לסת!??!?" שאלתי בתדהמה. "חשבתי שהדבר היחידי שיש לו מתחת לאף זה סנטר וזיפים!"
"אור פצוע!" הכריז יוגב.
שמטנו את קוצ'ה על הרצפה, שם החלו החובשים להסתער עליו כמו דגי פיראנה על גוש בשר.
מיהרנו להביא את אור.
"עצרו!, מה יש לו?"
"הוא בלע גרב ישנה ו-" התחלתי.
"מאגנה אתה לשתוק, כן?" ביקש הדוקט.
"חרשו.." אמרתי נעלב.
לאחר שגם רם נפל פצוע דחפתי לו פונגימון בין הידיים. (פונגימון לכל אותם בורים - הוא אבקת טלק נגד פטריות שמחלק הצבא, ניסוי שערכתי יחד עם דניאל ספרו בחורשת גן-נר הוכיח
כי אין לאבקה שום השפעה על פטריות..)
"תגיד שהסנפת את זה בטעות ומאז אתה רואה עטים ענקיים שמתפוצצים בכל מקום ואתה שוחה בתוך ים של דיו בין מלא עוגות יום הולדת צפות.."
"תודה.." אמר רם, מתקשה להסתיר את הרעד שבקולו.
"עצרו.." פסקנו מלטלטל את האלונקה, "מה יש לו?"
"מה עושה לו פונגימון בין הידיים?!" שאל יוגב, "מאיפה השגת את זה?"
רם החל מגמגם..
ויוגב הבחין בזווית העין בתיק הפתוח שלו בפינת החדר, מסביבו פזורים עוד כמה תכשירים רפואיים.
"גנב!" הוא זעם, "אני כבר אראה לך מה.." הוא חשב.
"מה יש לו?" שאל שוב הדוקט.
"או , כן.. הוא חסר הכרה, הוא מדמם מהנחיריים, יוצא לו ירוק מהאוזניים, הוא פולט שטויות בצ'רקסית...
"פריץ פצוע!" נשמעה הקריאה והסיחה את דעתי מרשימת התסמינים ההולכת וגדלה של רם.
התבוננתי בפריץ המחוייך שנשכב על אלונקה, חיוכו העקום בוקע מבעד לזיפיו העבותים.
~מי יעזור לי לסחוב אותו?~
גררתי את פריצי לאורך החדר, פעמיים נאלצתי להחזיר את הגופה שלו לאלונקה ולומר לו שיפסיק לצרוח.
"עצור, מה יש לו?"
"הוא שומע רעשים כל הזמן, הוא בהכרה מלאה ולא מגיב לקולות.." נידב יוגב.
החובשים המשיכו לטפל בפצועים במסירות בה טרמיטים מטפלים בגוויה של צבוע, התבוננתי מהצד בנעשה בסקרנות.
זה ממש כמו איירון שף - החלטתי.
הדוקטור הוא אייריקו סאקאי, בתפקיד היו"ר ניצב יוגב שמתקיל אותו במרכיב היומי - בשר אדם.
עליו להכין ארבע מנות, להלן קוצ'נקו - מתאבן, אור- מנה ראשונה, רם - מנה עיקרית, ופריץ - קינוח.
החובשים המסורים הם לא אחרים מאשר הטבחים הזוטרים שמתרוצים אנה ואנה וממלאים אחר פקודותיו של הדוקט.
"מדדים מדדים!" צורח הדוקטור, ומיד החובשים מגישים לו ניירות עם דו"ח מצב.
קוצ'נקו נתון באלונקתו כבר כוסה בנייר כסף, ומין משאבה שחורה מוזרה הוצמדה לעור החלק שמתחת לאפו. -עוד רגע ויכניסו אותו לתנור.
אור שכב מופשט למחצה נועץ מבטים רושפים בדורי - החובש שהתקרב אליו עם מחט לעירוי, כשתחבושות מכסות את כל בטנו, צווארו מקובע למתקן אדום מוזר, בקרוב יכניסו לו תפוח לפה ויגישו אותו על מצע של ירקות מאודים.
רם שכב במרכזה של שלולית דם, כשמסביבו שלושה חובשים ושלל כלי משחית שנראו כמו שילוב של משאבה לאופניים ואגרופני פלדה - אני מניח שהם הסתבכו עם המילוי
ופריצי כמו קדוש מעונה, פשוט צרח וצרח שהוא לא שומע כלום שעה שגידי - החובש מנסה לשווא להסות אותו. - כנראה שומרים אותו בשביל עוגה מזמרת.
"מה אמרת?!" צעק פריץ, "אני לא שומע כלום!, אההההההההה!"
"שב ושתוק בבקשה!" התחנן גידי.
מידי פעם עשו החובשים יד אחת, והפכו את אחד הפצועים על צידו כדי לוודא שהוא לא מדמם מהגב או משהו, היה זה מבדר בצורה בלתי רגילה.
עוד דקה ארוכה נשארתי על עומדי, מתבונן משועשע בנעשה כשאצבע מגויידת נגעה בכתפי.
"ומה אתה עושה כאן?" שאל יוגב.
"מהזותומרת?" שאלתי, "אני הרי פצוע.."
"יפה מאוד!" אמר יוגב, מוחא כפיים, "מאגנה פצוע!"
נשכבתי בצייתנות על אלונקה - אותי כבר איש לא נשא.
"יוגב!" נאנקתי חלושות, "התקרב - יש לי משהו לומר לך.." חרחרתי.
יוגב התקרב אליי סקרן.
"קרוב יותר.." כחכחתי.
יוגב רכן בסמוך אליי..
התבוננתי באימה בדמות הדוקט המתקרבת ופניתי אל יוגב:
"דגם אותי.." אמרתי (תרגום מסלנג צבאי עממי : בבקשה, עשה לי ג'סטה, אם תבטיח לי טיפול מסור ונטול מחטים אפצה אותך בכל דרך אפשרית - אני מצפה ממך לשיתוף פעולה מלא, ולא אאלץ להוריד לך את אוזן שמאל בנשיכה, שכן שיני חדות מאוד, וגם הזיכרון שלי נהדר וארדוף אותך עד קצות תבל אם לא תנהג בי עדינות.)
יוגב הנהן בערפול.
"עצור , מה יש לו?" שאל הדוקט.
"הוא חסר הכרה, חסר נשימה, אין דופק" כאן בעטתי בעדינות אך תקיפות בברכו של יוגב, "יש דופק!" הזדרז יוגב לתקן "אישון ימין מאוד מורחב, והוא מאוד רגיש למחטים וזריקות.."
והם פנו לטפל בי.
"מדדים! מדדים!" צעק הדוקטור, וחיש נטפלו אלינו החובשים.
הרגשתי את זיפיה של אושרה - החובשת שעה שבדקה לי נשימה, ואת אצבעותיו המרסקות של אורי - החובש שעה שחיפש פצעים נסתרים בגופי, הספקתי לקלוט שעל ידו כתובים שמות
ושעות של חוסמי העורקים שהניח במהלך התרגיל.
גידי - החובש טייל כמו פיית עונות בין עצים עובר מפצוע לפצוע, מחלק לחובשים פלסטרים ותחבושות אישיות כפי צורכם.
כשעבר מעליי הספקתי לקלוט לוח מדבקות צבעוניות שנתלה בחוט מתיקו, היו שם מדבקות בשלל צבעים נושאות את הכיתוב קלים בינוניים וקשים.
החלטתי שמגיעה לי מדבקה על התנהגות מופתית בתור פצוע ובחרתי במדבקה אדומה ויפה של קשים, והדבקתי אותה על חזי בגאון.
גידי - החובש לא שם לב, והמשיך לעבור בין הפצועים.
הדוקטור עשה סיבוב נוסף בין הפצועים ונתקל בי.
"מה הוא לעשות פה?" תמה, "הוא צריך ליות עם קשים לא בינוניים.."
דורי - החובש מלמל כמה התנצלויות, והוא ואורי מיהרו להניח אותי במקום של כבוד.
איזה יופי, קרוב למזגן, מקום בו הדוקטור אישית מטפל בי.
שפריץ של דם ניתז על רגלי..
"או, שלום רם.." אמרתי פונה לגופה החנוטה שלשמאלי.
מלחיית פונגימון מעופפת פגעה באחוריי ראשי.
"קדימה, עבודה עכשיו, כלא אחר כך.." זירז הדוקטור את הצוות הרפואי.
התיישבתי על האלונקה מתובנן באנדרלמוסיה סביבי, אמפולות ריקות היו פזורות בחדר, וכן עטיפות של תחבושות אישיות, דורי - החובש ניסה לברוח מאור שרדף אחריו עם מזרק טעון,
קוצ'נקו שכב בצייתנות מחכה לתנור שלא יבוא, רם דימם לצידי שעה שהחובשים תחבו לו עירוי נוסף, ופריצי המשיך לצווח מלא ריאותיו.
החובשים עסקו כרגע בהנשמתי, ובכן, לפחות את בן דמותי, לצידי שכב דגם של איש חיוור ומנוסר, ריאותיו שני בלונים ורודים ומבחילים וכל בטנו המרוטשת באוויר החדר הפתוח.
למרבה הזוועה אושרה - החובשת ניגשה אליו והחלה מנשימה אותו.
הבטתי במתרחש מאובן מאימה כשהדוקט הבחין בי יושב.
"שכב!" ציווה הדוקט, וחיש מהר קיבעו את צווארי.
חוסם עורקים הוצמד לידי, והתחושה בה אבדה לי.
"היפוך!" ביקש הדוקטור, ומיד ארבע חובשים ניצבו לצידו הופכים אותי על צידי נזהרים שלא לפגוע בעמוד השדרה שלי.
"ספר תורה!" ציווה הדוקטור.
"לא תודה, יש לי תנ"ך בחדר.." התגוננתי.
מיד נתחבה שמיכה מגולגלת מאחוריי ראשי מקבעת אותי למקום, כך שלא אוכל להביט בדבר פרט לתקרה זרועת הפלורסנט שמעליי.
"קרש גב!" פקד הדוקטור ומיד הרגשתי כאילו מניחים אותי בתור לקיצוץ ירקות.
"קיבוע!" הפטיר הדוקטור, וחיש מהר קשרו אותי לאלונקה בשמונה חבלים לפחות בצורה כזו שאפילו הודיני היה מתקשה לפתוח את הנעילה של הפלאפון שלו.
"הו מאגנה!" קרא הדוקטוטר באושר, "אתה חסר אונים, כן?, אני לעשות לך מה אני רוצה!" הוא אמר ברשעות.
"יה ניה בויוס טיביה!" קראתי בשפת אמו. (תרגום: אינני ירא משכמותך!)
"עוד נראה!" קרא הדוקטור, "דורי , עירוי בקשה למאגנה.."
דורי - החובש קם ומיהר לעשות כמצוות הרופא, והחל מרטיב את שקע המרפק שלי בצמר גפן לח.
ואני הרטבתי במכנסיים.
דורי- החובש פתח את שקית הניילון ההרמטית של מחט העירי, ואני פתחתי בזעקות "יוגב יוגב!"
למזלי יוגב חש לעזרתי, ואמר שלפי חוק מטכ"ל חייל שלא רוצה להידקר יוכל ללכת ולירות בעצמו מאוחר יותר.
דורי- החובש המשיך את העירוי באופן מטודי, והניח פלסטר על המקום המיועד.
"ממש חבל.." אמר הרופא בולע רוק, "ורידים שלך כל כך יפים.." אמר מוחה דמעה.
~~~~
סוף טוב הכל טוב, מקוצ'נקו בסוף לא עשו מאפה, הצליחו לחבר את רם בחזרה, ואפילו פריצי הפסיק לצרוח.
התירו אותנו מהאלונקות, קדנו בנימוס בפני המגד, שמצידו מלמל "איזה קרקס.." ויצא החוצה בזעף.
יוגב לקחת את הצוות הרפואי לשיחת סיכום ולקחים להמשך בעוד אני והשאר תרנו אחרי שאריות כמו אוכלי פגרים מיומנים.
אור חיפש מספריים כמו של מנתחים, אני מצאתי שלל מזרקים אמפולות, קוצ'נקו הפך תיקים וחפצים בחיפוש אחר מורפיום.
לבסוף גירש אותנו הדוקט, לא לפני שאור איים עליו עם מזרק.
~~~~
"היה כל כך נורא?" שאל אותי פריצי לבסוף.
"כן, יא מניאק!" הפטרתי, "כמעט נהרגתי שם.."
"יש עכשיו סיבוב שני.." עקץ פריץ, "עם החובשים של גזרת מנשה.."
"אם תזכיר את השם שלי באיזהשהו הקשר צפוי לך מוות אכזרי, אני אחנוק אותך תחבושת אישית ואכניס לך עירוי עם אמפולה לישבן!"
"ומה עם תספורת?" שאל פריצי משנה נושא.
העברתי יד בשערי השופע, אותו גידלתי במשך שישה חודשים (זמן שיא במונחים צבאיים), שהוסתר בחוכמה מתחת לכובע הפלוגה היפה שלי.
"איפה הכובע שלי?!" שאלתי את פריץ מטלטל אותו, "איפה הוא?"
"הוא בטח נפל כשפינו אותך באלונקה.." נידב פריץ.
~~~~
שמתי פעמיי קצר נשימה לחדר האוכל הקטן.
"שלום אני יוגב.." הציג את עצמו יוגב, "אני חובש מטעם האוגדה ואני פה בשביל לתרגל את הצוות הרפואי שלכם, כדי לבחון את תגובתו בזמן אמת לאירוע רב נפגעים.." הוא הרים את ראשו ממחברת הספירלה שלו, "הו שלום מאגנה , חזרת לסיבוב נוסף? - אני בטוח שהדוקטור התגעגע.."
"יוגב! הכובע שלי בפנים!" אמרתי מביט לצדדים בחשדנות מחשש שהרס"ג יתפוס אותי בתספורת לא תקנית שכזו.
"ברור שהוא בפנים.." אמר יוגב, " אבל לצורך התרגול יש לדמות מקום סטרילי יש כניסה רק לחובשים ולפצועים, ומאחר ואתה לא חובש.."
בתמונה - הסיבה בגינה החלטתי להצטרף לטיראנים.
יומנעים, משעממלו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו