| 4/2005
שמור על צבי הים.
(ובהמשך ישיר לכותרת : '..ואוליי גם על המדינה באותו הזמן.')
כן, הנה פוסט, אבל אל תתחילו להתרגל לזה..
פרולוג:
זהו סיפור אמיתי, כך שמעתי, על שלושה גיבורים ומטרה משותפת אחת.
העלילה מתרחשת בעולם הקסום של הצבא, עולם ביזארי ותלוש מהמציאות, שרבים מהקוראים עלולים ללכת בו לאיבוד, עם זאת הסיפור אינו מכיל מפה מפאת בטיחון שדה, אנא הרגישו חופשיים לצייר אחת כזו.
מונחים בסיסיים שיעזרו לקורא להיכנס למהלך העיניינים:
הפקרת נשק – אחד האיסורים החמורים יותר בעולם הצבא, עלה נשק להיות צמוד לחייל בכל רגע נתון, כי חייל בלי נשק הוא לא חייל – כך הבטיחו לי המפקדים בטירונות.
תורנות מטבח – המקבילה הצבאית למדור השביעי של הגהינום.
מדים – בגדים ירוקים במונחים צבאיים.
צבא – אל תשאלו אותי.
עם בוא הצהריים כשקיבתי החלה תובעת משאר חלקי גופי יחס, שמתי פעמיי לפונדק 'הגנגנה המחרחר' על מנת להשביע את רעבוני.
'הגנגנה המחרחר' איננו פונדק מפואר כל עיקר, מדובר במבנה פשוט וטחוב, ששנים של בישול חובבני רציף הרחיקו כל צמחיה ברדיוס של עשרות מטרים מהפונדק.
מחוץ לפונדק - בשמש הצהריים הקופחת על יתדות משוננים, ניצבו פזורות באי סדר סדר גולגלות משופדות של חסרי המזל שניסו לגנוב מהמזווה האסור של הפונדק, או לברוח מעבודות הכפיה במטבח אך נתקלו בכרסו המיוזעת של הגנגנה.
הפונדק המה אדם, כבכל צהריים, ואסירי המטבח, תחת עינו הבוחנת של הגנגנה, כרכרו משולחן לשולחן ממהרים למלא את הקנקנים והספלים של אורחי הפונדק בשיכר התפוזים הסינטטי המפורסם של המקום, שרק מתי מעט זכו להישאר בהכרה מלאה לאחר הלגימה הראשונה מהתמיסה המסתורית.
אחרי מיקוח קצר, והשלכת כיסאות להדגשת כוונותיי הצלחתי לסחוט תוספת גזר וסכו"ם בנוסף למרק האפונה שהזמנתי.
באנחת רווחה וצלחת עמוסה לעייפה, התיישבתי על השולחן, והתחלתי תוקף את האפונה מכמה חזיתות שונות, תוך שימוש במזלג (נזק 1ק4) וסכין קהה.
התחלתי מועך את האפונה בסכין כשהופיעו שני ידידי ההרפתקנים למשכבר הימים, אסתר המטיף הקנאי של שילה רודפת הצדק - אלת השלישות הנייטרלית, וספרו זריז האצבעות, הגנב המפורסם ביותר בגדוד.
(גנבים אינם מתפרסמים בשל גניבות מוצלחות, אלה העונשים הפומביים של כריתת האצבעות שמקנים להם את הפרסום המפוקפק.)
"שלום!" אמר ספרו מנופף בפרקי אצבעותיו כשזיהה אותי בשלוחן הקבוע.
"אז מה חדש?" שאלתי מרים את מבטי מהצלחת, שם פירה האפונה סירב בכל תוקף לטפס על המזלג שהושטתי לעברו.
"הו, אל תשאל.." אמר ספרו מנסה לערסל מזלג בין שלוש אצבעות בחוסר הצלחה ניכר "היום הבאתי את המכה" הוא התרברב, "הצלחתי לפרוץ למחשב של הקאמאן והחלפתי לו את הוולפייפר בתמונת ילדות שלי." אמר מוותר על המזלג.
"אני מתערב איתך שהוא עכשיו אוכל את עצמו ושואל מי בשם המאגאד הקדוש עולל זאת.." אמרתי בעוקצנות.
"הוא לעולם לא יעלה עליי!" הבטיח ספרו, "לזאטוט שבתמונה יש שש אצבעות יותר מלי.."
"אני מעדיף את הדרך ההוגנת והישרה לעשות ונדליזם.." נידבתי "השגתי עבודה כאן."
"איפה זה כאן?" שאל אסתר.
הצבעתי באגביות על בת הכלאיים מגזע הממצדיים (שילוב של שני גזעים מאותגרים שכלית אך בעלי שררה כמעט מוחלטת בממלכה, בעיני אין בזוי מההכלאה העגומה הזו.)
באיחור הבחנתי בשתי עיניים (האחת ירוקה והשניה כחולה) שנעצו בי מבט רושף, ומיהרתי להחזיר את אצבעי לנדנה לפני שהממצדית תתעצבן באמת.
"מצאת עבודה בגנגנה המחרחר??" שאל ספרו כלא מאמין.
"לא בדיוק לא בדיוק.." אמרתי נבוך, "אני על תקן אסיר פה כרגע.."
"אההה.." הנהנו השניים בהסכמה.
"המקרה הקלאסי של הארנק הנעלם, בסיום ארוחה דשנה.." אמר ספרו בחיוך, "המטרות הקלות ביותר הן אלו שמרוכזים מידי בצלחת מאשר בתרמיל שהם מניחים מתחת למקום מושבם.."
"ספר לנו על הקורות אותך, אסתר ידידי.." ביקשתי מנסה להעביר נושא.
אסתר רכן קדימה לעברנו, עד שתיליון המספרישי הכסוף שלו כבר טבל במרק, "היום היה לי חיזיון אלוהי!" לחש אסתר, פוזל לצדדים בחשש.
"אל תגיד לי.." אמר ספרו בביטול, "שוב שתית שוקו בן חמישה ימים.."
"זה היה אמיתי!" התעקש אסתר.
"תן לו לסיים.." הפצרתי בספרו.
"ובכן.." המשיך אסתר בהכרת תודה, "היום בעודי חולף על יד כפר הגששים השחורים, שמעתי רחש משונה מאחוריי, וכשהסתובבתי הבחנתי בדבר מה פלאי ובלתי ניתן להסבר.."
"תפסיק לנסות לבנות מתח ותספר מה קרה!" ביקש ספרו חסר סבלנות.
"הסתובבתי לאחור ושם הוא היה! - צב מים פילס את דרכו בחצץ השחור חוצה את נתיב הליכתי!" הוא אמר נרעש, "זה מוכרח להיות אות משמיים" הוא עצם את עיניו ובמצח חרוש קמטים הוא דיבר כהוזה "סוף העולם יגיע בשעה שלוש, כן, זה מה שאלת השלישות מנסה לרמוז לי - היבשה תהפוך לים חושך ושחור ישלטו בכל ותוהו ובוהו מוחלט ישרור בעולם." הוא אמר, מביט דרך חלון הפונדק מנסה לאמוד את השעה על פי מיקום השמש, "או שזה בארבע וחצי?" הוא אמר לא משוכנע בכך בעצמו.
ספרו המתין לעקיצה צינית מכיווני אך משלא הגיעה הוא הביט בי בחשש.
הבטתי מאובן באסתר בפרצוף חיוור ומלא אימה.
על פי הבעת הפנים של ספרו ואסתר הבנתי שהם מצפים שאעשה משהו, החלטתי לשמוט את המזלג שנפל ארצה בקול צלצול מתכת חלודה.
"קיראו לכוהן חבישה!" קרא אסתר שהתעשת ראשון.
כוחי עמד לצידי, והצלחתי לשלוח יד מרסנת לעבר ידו של אסתר שעמדה להתיז עליי את תוכלת ספלו.
לרוע המזל את ספרו תפסתי מאוחר מידי, שכן ידו כבר היתה תחובה עמוק בתוך כיס מכנסיי.
"אני רק מנסה לאמוד את עומק הכיסים של המדים החדשים.." התנצל ספרו "אין לזה שום קשר לבזיזת גופות.." הוא מיהר להסביר.
"הוא ברח.." אמרתי בקול מרוחק.
ספרו ואסתר נעצו בי מבט מבולבל השמור לארוחות צהריים שבוהות בך בחזרה.
"הוא ברח!" אמרתי בקול רם יותר, ומבט ממוקד יותר בעיניי.
"מובן שהוא ברח.." אמר אסתר, "מי ברח?" הוא שאל לבסוף.
אך לא עניתי לו, נטלתי את הגלילון הדו ידני שלי ומיהרתי החוצה.
כמה שניוות מאוחר יותר חברו אליי אסתר וספרו, ויחד נסנו על נפשנו כשקולו הרועם של גנגנה מאחורינו.
"תורן!" נבח הגנגנה, "תחזור הנה תורן! תיכף אני ירושם לך תלונה!" שאג הגנגנה ושלף מאי שם פנקס עליו החל משרבט במרץ רונות קסומות, השמועות מספרות שבכוחן לרתק אנשים חיים לעצמים דוממים לתקופות שבין שבוע לחודש שלם.
למזלנו אסיר מטבח שהקרצוף המאסיבי של סירים חלודים פגע קשות ביכולתו המוטורית, הפיל סיר מרק גדול ועמד נבוך בלב אגם הולך ומתרחב של מרק ירקות עכור.
גנגנה בשאגת כאב וזעם פנה לטפל באסיר האומלל מניח אותנו לנפשנו לעת עתה.
~~~~
-עד כאן פנטסיה, ונחזור למציאות הצבאית העגומה.-
"איפה ראית אותו לאחרונה?" חקרתי את אסתר.
"פה בערך.." אמר אסתר מצביע על החצץ השחור, "או שזה היה שם.."
"אתה יכול לספר לנו על מה כל המהומה?" שאל אותי ספרו.
"בשמחה!" השבתי, "ומעשה שהיה כך היה.."
~~~~~
השעה היא 7 בבוקר, סימונובסקי, מוסטפא והנהג כולם מצויידים ומוכנים לסיור של שמונה שעות, וממתינים לבואי.
סימונובסקי נכנס לחדר יחד עם כל ציוד הכוננות המקרקש שלו, וחבט בי בעדינות עם מטאטא הקלעים שלו.
"תתעורר.." הציע.
"יש לך משאלת מוות?" שאלתי אוטומטית והרמתי את השמיכה עד מעל אוזניי.
בתגובה סימונובסקי הסיר מעליי את השמיכה ופתח את הדלת לרווחה, הצינה שנפלה על החדר העירה אותי לגמריי, התיישבתי על המיטה, כשהדלת נפתחה בשנית.
"אתה באמת רוצה למות היום?" ביררתי.
-דממה-
מוסטפא עמד בפתח, כולו אומר קצונה, "אתה עדיין בתחתונים?!" שאל כלא מאמין.
"זה בסדר, אלה בוקסרז.." הרגעתי אותו.
"איחוליי, יש לך יום ביציאה!" הודיע מוסטפא.
למשמע המשפט הזה ננערתי לגמריי, ותוךך פחות מדקה זינקתי אל תוך המדים המטונפים שלי, וכהרף עיין כבר עמדתי בחוץ בהופעה מרושלת, עם כל הציוד, ואף הקדמתי את סימונובסקי הישנוני בכניסה להאמר.
אך הפור נפל, והסיכויי שמוסטפא יוותר על עונש זהה לסיכוי של פלשתינאי לקבל תפקיד בכיר בכור האטומי.
בתור לקח מהאירוע החלטתי לישון על מדים וציוד כוננות מלא מעתה והלאה, וכך יומייים לאחר המקרה, שוב חבט בי סימונובסקי בעוצמה במטאט הקלעים שלו, אך הפעם הייתי מוכן, וזרקתי עליו מחסנית ששלפתי בזריזות מהאפוד שלבשתי.
וכך שמח וטוב לב על ששוב בתחבולותיי הצלחתי להוסיף לעצמי שעות שינה וכאבי גב איומים עליתי להאמר בחיוך ניצחון.
התחלנו בסיור, סמי הגשש הבדואי , מוסטפא ונהג. סמי בדיוק סיפר לנו על כל עשרים ושבע האחים שלו, וכמה הוא היה רוצה להיות כמו עזיז, שהוא מפקד גדול בצבא. כשהתקיל אותנו מוסטפא:
"חבר'ה, יורים עלינו משמאל, -בתרגול - מאגנה חפה עליי!" הוא קרא.
פתחתי את דלת ההאמר בסערה, ומיהרתי לתפוס מחסה, ועמדתי לייצר אש.
"אש אש אש!" קרא מוסטפא. "חפה עליי.."
נבוך הבטתי בריק שבין אצבעותיי, "אש? אש? אש?" ניסיתי, סוחט הדק בלתי נראה בין אצבעותיי.
~~~~~
"איפה השארת אותו לעזאזל?" שאל מוסטפא אובד עצות הולך אנה ואנה.
~המסכן, בדיוק בשבוע שעבר קיבלתי שבת מפישר המרושע (סמכממפיי הפלוגה) בעוון חילול טוהר הקשר. אפילו המצפון המשופשף של מוסטפא לא יתן לחייל חמוד שכמותי שבת נוספת..~
"נדמה לי שהוא בפלוגה!" נידבתי, "עכשיו צריך רק להביא אותו לכאן בלי שאפחד ישים לב.."
מוסטפא השתמש בקשר כדי לעלות מול הפלוגה, "אם אפשר בבקשה לשלוח לגדר האמר, יש לי פה בעיית כוננות קטנה.." הוא אמר, שולח אליי חיוך מעודד.
"אחד כאן מִשנה.." נשמע קולו של פישר, שנשמע סגירת דלתה של בתולת ברזל.
מוסטפא התחלחל קמעה, ונתן בי מבט מלא רחמים "רות עבור.." הוא אמר מניד בראשו בצער.
"באיזו בעיית כוננות מדובר?" הוא חקר.
~~~~~
"איך כל זה קשור לצב?" שאל אסתר עדיין מחפש מאחוריי פח גדול.
"איזה צב?" שאלתי.
"הצב שאנחנו מחפשים!" אמר ספרו ממקום עומדו על אחת המכולות.
"עא!" ליעלעתי, "זה לא הכי קשור בעולם, אבל אל תדאג אני תיכף מגיע לזה." אמרתי מחזיר את הספסל למקומו.
~~~~~
הרובה (נשקי האישי כמו שמתעקשים להזכיר לי בכל הזדמנות.) הגיע במשלוח אקספרס, בהאמר אחר, וכדי לפדות אותו, היה עלינו להחליף גזרת סיור עם מפקד שמנמן וטוב לב בשם אלון.
אלון ידוע בחיבתו העזה לחיות, לא פעם סיירנו לנו עם ההאמר בגלבוע, כשלפתע הבחין אלון במשפחה של חזירי בר על ראש גבעה, נועצים מבט בזריחה.
"תראה אותם!" אמר אלון מתפעל.
"איזה חמודים.." הודיתי, "שמעתי שהם יכולים להוריד לך יד בנגיסה.."
"לא לא זה.." אמר אלון, "תראה איזה עובי של שוקיים יש להם!" הוא אמר בולע רוק, תדמיין אותם צלויים עם שכבה דקה של חמאה על מצע של ירקות טריים!" הוא אמר בחולמניות.
לפני הצבא אלון הגשים חלום ילדות וטס לקניה, שם זכה לטעום יען ("בשר קצת קשה, צריך לדעת איך להכין כמו שצריך."), תנין ("זה מלוח חבל על הזמן! זה טעם שלוקח זמן לחבב.."), זברה ("אכלת פעם סוס, זה בערך אותו דבר, רק תפל יותר..") וילד משבט הזולו ("כמעט כמו האתיופים בדימונה, רק בלי ניקוטין..").
שאר הסיור עבר בלי אירועים חשובים לציון.
שיסינו את סמי בבועל עיזים ערבי שהתקרב יותר מידי לגדר.
"סמי , צעק עליו ותגיד לו שאם עוד פעם אחת הוא מתקרב לכאן, אנחנו נירה לו בעדר." הורה מוסטפא.
קווים לדמותו של סמי - מדובר בילד על מדים, הוא נראה כמו ילד בן שלושעשרה לכל דבר, רק מצולק הרבה יותר וכושר ביטוי של כפכף (כבכף), סמי תמיד במצברוח עליז, ומוכן לעזור לכל מי שיבקש כשחיוך ענקי מרוח על פניו.
סמי יצא את הרכב כולו חיוכים וניגש אל הגדר, הוא שלח אלינו חיוך גדול, קירב את ידיו לפיו וצעק לערבי שלמטה.
במשך שלוש דקות ארוכות צעקו סמי ורועה הצאן זה על זה, ולבסוף נפרדו זה מזה בנפנוף.
"הראת לו מה זה, הא סמי?" שאל הנהג.
"על מה דיברתם שם?" שאלתי. "אמרת לו שתשבור לו עצם עם אם הוא שוב יתקרב לפה?" חקרתי.
"מה ביתום!" צחק סמי, והסביר לנו באריכות על הדיון המעניין שהם ניהלו.
סמי שאל אותו בכמה הוא מוכר עז, והלה טען שאי אפשר להציע מחיר לעיזים שלו שכן הם מפעל חייו.
סמי אמר לו שהוא צודק, שעיזים מחממות אותנו בחורף, משקות אותנו חלב קר בקיץ ובאביב הן פרטנריות נהדרות.
בסופו של דבר סמי הזמין אותו לפלוגה לקפה אחר הצהריים, אבל הרועה אמר שהוא עסוק בפעילות חבלנית עוינת היום בערב, אבל תודה בכל זאת על ההצעה.
"מה לעזאזל הוא עושה בצבא?" שאל מוסטפא, חובט במצחו.
סמי גם ביקש לעצור את הסיור ליד שטח מיוער כדי שיוכל להתפנות לשירותים.
"אבל סמי, מחמדי.." אמרתי, "אין נייר טואלט.." הזהרתי.
"אל תידג." הרגיע סמי, "בדווי מסתדרים בכל מקום."
"אבל איך?" שאל מוסטפא.
"יש אבנ'ים!"
"אבנים?!" שאל מוסטפא את הדלת שנטרקה מאחוריו.
~~~~
"צב!" הזכיר ספרו..
"אה, כן, וואלה.."
~~~~
אז הגענו חזרה למחסום בסיום המשמרת, שם ראינו את אלון מקפץ מרגל לרגל בהתלהבות.
"מה אתה שמח?" שאל מוסטפא, עדיין המום מהמחשבה על החצץ שבתחתוניו של סמי.
"לכו תסתכלו בפח של המחסום.." הוא אמר בהתרגשות, "הבאתי סמל לפלוגה.."
"בח?" שאל סמי, "איפה בח?".
"סמל?" שאלתי, "חשבתי שיש לנו כבר את הקרנף שמחזיק דילדו ענק.."
"בילבו?" התפרץ סמי.
"לא כזה סמל!" אמר אלון, "התכוונתי קמיע כמו שיש לפלוגה ג' את בוב הארמדיל הבלתי נראה.."
"הוא לא באמת קיים.." קטעתי אותו.
אבל אלון היה נלהב מכדי להתייחס לעינינים טכניים והוא סיפר באריכות איך הם החליטו לרדת מהסיור על הגדר, ולנסוע עם ההאמר לעבר מאגרי המים של הישוב ליד, שם רבבות צפרדעים, ציפורים, נחשי אנקונדה, וקאפיברות מאושרות השתכשכו להם במים.
"היו שם כאלה בכזה גודל!" החווה אלון בידיו.
במבצע נועז ומסוכן, שכלל כסא פלסטיק, גלגל רזרבי, ומקל ארוך עלה בידי אלון וצוות הסיור שלו לדוג את קמיע הפלוגה החדש.
התקרבתי לפח האשפה שבמחסום, מסביבו התקהלו כמה מ.צ מחסומיסטים..
"תירו אותו!!" רקד סמי לא גורע את מבטו מתוכן הפח, "סאלחפה!" הוא אמר מחייך מאוזן לאוזן.
"סאלחה מה?" שאלתי בנימוס.
"שבלול קשה.." הסביר סמי ביודענות.
הפח היה מטונף ומבאיש, כיאה לכל פח רב פז"ם, ומלא במים עכורים
מתוך המים בצבץ ראש קטן ועצוב, שהיה מחובר לשריון גדול ממנו יצאו ארבע גפיים עם קרומי שחיה בקצוותיהם, וזנב.
הצב צף לו בדממה במים המבאישים, מכניס את ראשו חזרה לשיריון עם כל רעש פתאומי.
הוא לא היה מאושר במיוחד.
"הוא לא נראה לי מאושר במיוחד." ציינתי בפני אלון, "שאלת אותו אם הוא רוצה להיות הקמיע של הפלוגה שלנו?" בררתי.
"אל תדאג, ניקח אותו לפלוגה, נשים אותו ליד הדגים ויהיה בסדר.."
"שמעת אותו?" לחשתי לצב, "..יהיה בסדר.."
~~~~
"הוא כבר יומיים ככה.." ציינתי בעצב בפני איתן, החובש הפלוגתי שלנו שימיו בצבא ספורים, שכן הוא מתעתד להשתחרר בשבוע הקרוב.
איתן השפיל מבט לבריכת הדגים הפלוגתית.
מדובר בגיגית קטנטנה בה שוחים בעצב כמה דגי זהב, לחם ישן, קצת אבני חצץ וסלע גדול ומשוריין ממנו מבצבץ ראש עגום למראה שבוהה כבר יומיים בדפנות הגיגית.
"קח.." אמר איתן משליך על הזוחל מעט כרוב אדום שגנבתי מהמטבח.
הצב נבהל ומיהר להכניס את ראשו אל תוך השיריון.
"הוא גם לא אוכל כלום.." ציינתי, "..חוץ משני דגים שנעלמו במסתוריות, הוא שובת רעב."
"אני לא חושב שהוא מאושר יותר מידי פה." אמר איתן.
"אתה יודע.." חידשתי לאיתן, "בטבע צבים חיים הרבה יותר טוב, והם גם יותר מאושרים.."
"איפה באמת?" חקר איתן, "איפה זו הסביבה הטבעית של צבים?"
"אתה לא יודע?" שאלתי כלא מאמין.
איתן משך בכתפיו.
"צבים חיים בג'ונגל." אמרתי בידענות.
"ג'ונגל?" תמה איתן.
"בטח ג'ונגל!" אמרתי שואב ביטחון מהספקנות של איתן. "הם חיים על עצים, מדלגים להם מעץ לעץ ורודפים אחרי קופים ובבונים.."
"ומה הם אוכלים?" שאל איתן משליך חתיכת כרוב נוספת על השיריון.
"קופים מתים." אמרתי, ואחרי מחשבה הוספתי, "הם צדים אותם: הם נתלים על זנב של קוף שמדלג מעץ לעץ, ואז בשל המשקל העודף על קצה הזנב של הקוף הוא מאבד את האנרציה שלו, ונוחת בעוצמה על הרצפה לפני שהוא מספיק לאחוז בענף הבא. - בזכות השיריון הקשה של הצבים, הם נוחתים בשלמות על הרצפה, וכל שנותר להם הוא לצאת מתוך השיריון הקשה שלהם ולזלול בתאבון את המוח של הקורבן שמפוזר על רצפת הג'ונגל.."
"אבל חשבתי שאמרת שזה צב מים.." הקשה איתן
"אלה אוכלים כרישים.." אמרתי ומיהרתי להעביר נושא, "בכל אופן, מוכרחים להחזיר אותו לטבע!".
היום היה חם בצורה בלתי רגילה, רק אתמול הסתובבו בגדוד אנשים בחרמוניות וצעיפים, ובלי אזהרה פינה הגשם את מקומו לחמסין בלתי רגיל.
הזעתי כשחשבתי על פיתרון לבעיה.
"הנה.." אמר איתן, מרים את הצב ומניח אותו בגינה הקטנה שמסביב לבריכת הדגים.
הצב עמד נבוך בצילה של אלת המסטיק שנטענו שם בט"ו בשבט, וניסה לטפס עליה.
"אתה רואה?" אמרתי מוכיח את איתן, "הוא רוצה לחזור לג'ונגל!"
"ולחשוב שלרגע פיקפקתי בך.." אמר איתן, מפקפק בי.
הצב התיאש מנסיונות הסרק לטפס על האלה, והחל בריקודי טנגו מסובכים על האדמה שהפכה לבוץ תחת טפריו הרטובים.
"הוא מחפש כרישים.." הסברתי לאיתן.
"אני חושב שהוא די מבסוט כאן בגינה.." אמר איתן, "אין לך מטבח לחזור אליו?" נזכר איתן.
"הו כן.." נזכרתי בצער, "ומיהרתי לחזור לחדר שטיפת הכלים, שם הנשמות האבודות והמעונות של תורנים שפשפו את הסירים של ארוחת הבוקר.
ואז בארוחת צהריים..
~~~~
"פגשת אותנו.." סיכם ספרו, "וכשאסתר סיפר לך על הצב שהוא ראה ליד החדר של הגששים התחלת להשתגע.."
"פחות או יותר.." הסכמתי, ואז נזכרתי בעוולה - "כפוי הטובה הזה!" אמרתי קומץ אגרוף בזעם, "טיפת חירות נתנו לחלויגן הזה, ואפילו לא אמר שלום!"
"מה כל כך בוער לך למצוא את הצב הזה?" שאל אסתר.
"זה צב מים" אמרתי, "חם היום כמו בתוך סמבוסק גבינה טרי, אני נותן לו שעה שעתיים עד שיהיה יבש יותר מטוסט עשוי מצה, וחוצמזה אין פה שום כריש בסביבה, הוא יגווע ברעב אם לא נחזיר אותו לאמא שלו כדי שתניק אותו.."
"איפה אמא שלו?" שאל ספרו.
"יש לנו מטרנה לצבים בפלוגה.." הסברתי, "ואם זה לא יעזור, איתן התנדב להניק אותו."
~~~~
החיפושים נמשכו במרץ, תחת השמש הקופחת ובתחושה פאראנואידית שמישהו מסתכל עלייך כל הזמן.
נברתי בערימת קרטונים מציץ כל כמה שניות אל מעבר לכתפי, מחכה לידו השעירה של גנגנה שתאחז בצווארון החולצתבט שלי, תגרור אותי חזרה למטבח ותניח אותי מול הר הולך וגדל של כלים מלוכלכים.
התכופפתי אל מתחת למכולה, ושם נפגשו עינינו.
מצמצתי בהפתעה למראה מושא חיפושיי שעמד מול אפי וגיחך.
הצב אפילו לא עפעף, ומיהר בנחישות עמוק יותר אל מתחת למכולה מחייך לעצמו מתחת למקורו.
"הנה הוא!" נשמעה הקריאה מרחוק.
"אני! מצאתי אותו.." סיננתי שולח יד אל האבן המהלכת ההולכת ומתרחקת משפת המכולה.
הצב הבין כנראה שמדברים עליו, והחיש את צעדיו.
"לא כל כך מהר!" אמרתי, תופס את אחת מרגליו של הצב, ומתחיל לגרור אותו לכיווני בעדינות, מופתע מהמהירות המדהימה של היצור המשוריין, וממהירות התגובה שלו (שלא לדבר על האקסטרהפולציה - אחרי הניסיון המר עם אלון).
"לא כל כך מהר!" אמר גנגנה, אוחז ברגל שמאל שלי וגורר אותי אל מחוץ למכולה באכזריות.
נואשות ניסיתי לתפוס בברכו, קרסולו, ולבסוף טפריו של הצב עד שיצא לגמריי מכלל אחיזה.
"איבדתי שליטה בצב!" פעיתי נואשות, שעה שגנגנה משך אותי באוזני חזרה לכיור הבשרי.
""אל תדאג!" אמר ספרו צולל אל מתחת למכולה.
לרגע נראה היה שהוא מצליח, אלא שאז החל פלג גופו העליון נגרר אל מתחת למכולה, ואז החזה..
אסתר בהה בנעשה באימה, ואז התעשת והחל מושך את ספרו החוצה.
תחרות המשוך בספרו היתה צמודה מאוד, אך לי היתה משיכה משלי לדאגה.
"גנגנה!" התחננתי, "עוד חמש דקות אני חוזר למטבח, מפטיח!"
"אם אני רוצה.." הודיע גנגנה, "אתה חוזר עכשיו ולא יוצא משם שבוע.."
"אני מאמין לך! אני מאמין לך!" מיהרתי להכריז, "אבל אם רק תתן לי חמש דקות, אני אכין לך קפה כל בוקר בתורנות.."
גנגנה עצר, אחיזתו באוזני גוברת ביחס ישיר לסערה שמתחוללת במוחו, שעה ששלושת תאי המוח שלו מסתחררים באי סדר בתוך ראשו.
"וגם תטאטא את המשרד של הרס"ר מטבח?" שאל גנגנה, מותח את אוזני אף יותר כדי לוודא שאני שומע את כל פרטי העסקה.
"בטח, אין בעיה!" הסכמתי, "חדר רס"ר מטוטא.."
"וקפה כל בוקר!" רעם גנגנה כמעט תולש את אוזני.
"וקפה." מיהרתי להוסיף.
"באמאש'ך?" שאל גנגנה.
"באמשאשלי." הסכמתי מובס חותם את ההסכם בשם אמי.
"חמש דקות!" אמר גנגנה, מסובב את פרק ידו ומותח את אוזני עוד יותר (בעצמי לא האמנתי שהדבר אפשרי) כדי להציץ בשעונו.
~~~~
את ספרו ואסתר שמעתי הרבה לפני שראיתי (אוזן שמאל שלי פיתחה רגישות בלתי רגילה), הם התקוטטו ביניהם.
ספרו צעק על אסתר שהוא מושך חזק מידי, ואסתר מצידו טען שהצב אשם במשיכה, הצב מצידו החליט לשמור על השתיקה עד שתיוכח חפותו או יורשע.
"הוא עדיין פה?" שאלתי מצביע אל מתחת למכולה.
"ממתי נהיית אלף?" שאל אסתר.
"זה רק מצד שמאל.." הרגעתי אותו, "אבל אל תנסה להחזיר את הסיפור לקווים דימיוניים.."
"זה לא צב!" אמר ספרו בעיניים בורקות, אצבעות נושרות מידיו. (~הו לא! זה כבר בלתי נמנע..~), "זה טאראסק!".
נהמה שורקנית הרעידה את הקרקע ממתחת למכולת הבנות, שבדיוק הפכה מערה עצומת מימדים שאדים צורבים של גופרית עלו מתוכה.
"אסתר!" פקד ספרו, "רוץ לחמ"ל של כורש, ותביא מגבים.."
"אסתר חזר חיש קל מחזיק בידיו שני מגבים צהובים שסחב מהחמ"ל - שהפך בינתיים לנפחיה מלאת התרחשות.
"תן לי.." פקדתי, לופת בידי את המגב הראשון שהפך בין רגע לחרב זהובה כפולת להב עם גימור מעניין בקצה הרונות 'שייך לחמ"ל כורש - לא להוציא בלי רשות' נגהו באור השמש, השני כבר היה לחרב כשנמסר לידי, אך זו השניה היתה שחורה אדומה בוהקת שאדים של כפור מקולל התאבכו מבסיסה עם כל איוושה.
"היא יפיפיה.." אמרתי מתפעל מהאיזון המופלא שלה, וממשקלה הבלתי מורגש כמעט.
"והיא גם מאושרת בתל"ן.." הוסיף אסתר ביראת כבוד.
ספרו נטל זוג כפפות גומי, אותם 'שאל' מהמטבח, שאך סיימו לעלות על פרקי אצבעותיו כבר הפכו לכפפות פלדה גמישה - תעודת הביטוח של כל גנב בפני מלכודות מנעולים ודלתות, ושלישיית פיגיונות גליים מרושעים למראה הבזיקו לפתע בין שיניו ומאחוריי כל אוזן.
אסתר החל נושא תפלה לשילה הקדושה, כורע משעין את שתי ידיו על קורנס הכסף שלו, שהילה כחולה הולכת ומתחזקת אפפה את מקבתו.
החלפנו מבטים, ואחרי סידרת הנהונים קצרים התחלנו פוסעים אל תוך לועה הפעור של המערה.
במשך שעות ארוכות קפצנו ממדף למדף, זחלנו בכוכים חשוכים ובזהירות השתלשלנו במורד נקיקים עמוקים ואפלים.
ככל שהמשכנו לרדת במנהרה, התחזק ריח הגופרית, והאוויר הלך ונהיה דחוס יותר.
לפתע הסתיימה המנהרה הצרה והמתקעלת באולם ענקי, מואר באור ירוק ונוגה שבקע מבריכת חומצה שבתוכה רבצ ערימה של עשרים טון של בשר משוריין, הוסיפו לה טפרים בגודל של תאי טלפון, שורה של שיניים טוחנות באורך של שלושה קרונות רכבת, שיריון בעובי של הכותל המערבי, מבט זועם כשל פקיד מודיעין אגד ואדיבות של נציגת שרות לקוחות והא לכם טאראסק.
עמדנו על מדף סלע גבוה, ניצבים בגובה פרצופו של הזוועה המשורינת.
הטארסק הבחין בנו ברגע שנכנסנו ומיהר לקדם את פנינו בשאגה איוימה שלוותה בריח פה מרענן.
אסתר התעשת ראשון.
"אהה.., שלום" ניסה.
"פנטסטי!" אמר ספרו בעוקצנות מוחא כפיים בהתלהבות, שאגת הקרב העלובה של אסתר עוד הדהדה בין הקירות באקוסטיקה המחורבנת של האולם הגדול
הטאראסק הביט בו מבולבל.
או אז חבט ספרו בעוצמה בין עיניו בקורנס הזוהר שלו.
מחיאות הכפיים של ספרו פסקו.
~~~~
"תברחו מטומטמים!" צעקתי מבעד לשאגות הזעם והכאב של הטראסק, שרדף אחרינו כאחוז אמוק שריונו הקשיח מפיל זקיפי סלע ונטיפים מתקרת המערה.
ספרו ואסתר לא היו זקוקים לדרבון נוסף וכבר השיגו אותי במנוסתם.
עצרתי בפתאומיות, ובאומץ שלא ידעתי שיש באמתחתי (שהכילה רק סנדביץ' ישן ולוח זמני רכבת) פניתי לעבר הטאראסק משנה את כיוון ריצתי, עוטה חיוך מרושע.
הטראסק המשיך להתקדם כאילו כלום, בנס ניצלתי מדריסה תחת רגלו הקדמית המיובלת של הטראסק, כשטפריו עוברים סנטימטרים ספורים ליד אפי המשכתי להסתער מזנק על שני סלעים גדולים ומהם מדלג לעבר הרגל האחורית, מכה באכזריות בחרבותיי בסינכרון מושלם.
מאמצי נשאו פרי, שכן שריטה עמוקה נפערה בברכו של הטראסק, דבר שלא האט אותו, אלא רק תרם לזעמו המתגבר.
נפלתי לרצפת המערה בחבטה, משתנק משובל האבק שיצר הטראסק אחריו.
~אני מניח שהכל בידיים של ספרו עכשיו...~ חשבתי מוריד את קסדת העצם שלי נושם עמוקות, בשעה שזקיף סלע נחת מתקרת המערה היישר על ראשי.
~~~~
"תפסתי אותו! תפסתי אותו!" צווח ספרו בתרועת ניצחון, מניף את הצב אלעל מעל ראשו מטלטל אותו אנה ואנה.
הצב שהיה שותף להתרגשות, השתין על ראשו של ספרו שמיהר לשמוט אותו לרצפה.
שוב היה זה אסתר שהציל את המצב וזינק לתופסו בטרם ינחת על הקרקע המוצקה ויעלם לעד מתחת למכולה הארורה.
"מה בדיוק קרה כאן?" שאלתי, "איבדתי את ההכרה לרגע, כשהתנגשתי ברצפת המכולה."
"ספרו תפס את הצב!" הסביר אסתר את המובן מאליו. "ועכשיו הוא רץ לחפוף את הראש.."
אפילוג: (אחרית דבר).
לצב נמצא מעון ארעי בשלולית המים והסולר שבחניית ההאמרים (רכבי המשחית הנוראיים נוטפי השמן), אך לאחר לחצים מצידי ומצד איתן על אלון הוחזר הצב למקומו בטבע, בג'ונגל בין הקופים והכרישים.
אני מאמין שהוא יסתדר על אף הפציעה הקטנה ברגלו שנגרמה כשספרו ניסה בעדינות לשלוף אותו החוצה, תוך שהוא חובט ומקלל באמצעות שני מגבים.
מוסטפא העביר שיעור פרטי לסמי בנוגע להיגיינה אישית, ודגש על ניירות טואלט ואסלות.
סימונובסקי זכה במשאלת המוות שלו – כשבא למחרת בבוקר להעיר אותי עם מטאטא הקלעים שלו, בחביבות הפלתי עליו מיטה, ופתחתי לו את הראש.
אסתר כפר בדתו לאחר שנבואת האפוקליפסה שלו התבדתה, והוא מכר את נשמתו לסמגד אדון הכאב הכאוס הקרב והמדון לאחר שזה בא לעזרתו של ספרו במערת הטאראסק, שם קסם על כפפות הפלדה של ספרו הגדיל אותן למימדים של כף של בולדוזר כל אחת, מה שאפשר לספרו פשוט להושיט יד ולקטוף את הטראסק ממקומו.
אני איחרתי לתורנות אצל גנגנה, והיום אני מטאטא את מסרדי הרס"ג למחייתי, ומנגב כתמי קפה פרי פינג'אני ממשטחי פרמייקה שונים.
וספרו – ספרו עשה קרחת.
פין.
בתמונה, צב ים ביומנעים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו