| 6/2005
שכם, ערבים, ואלוהים.
קריאות המואזינים פילחו את הדממה, קוראים תיגר על ציוצי הציפורים המבוהלות שעפו לכל עבר נסות בפני הרעש הפתאומי.
הכלבים בכל האזור נבחו כאחוזי אמוק, ורק טנק המרכבה הגאה שעמד לו בשלווה על משטח הבוץ בקצה הבסיס נראה אדיש לכל ההתרחשות.
המתבונן בו מן הצד לא היה מעלה על דעתו איזו דרמה מתרחשת מבעד לשכבות של פלדה מזויינת.
"למה אני שוב פצוע?!" מיררתי.
"צוות טען פצוע!" שנה מוסטפא, הפעם עם הרבה פחות סבלנות בקולו.
למי שהצטרף רק עכשיו, ובכן, אנחנו בשכם..
אנחנו זותומרת רק המחלקה המהוללת שלנו, מוסטפא הקצין הערבי, אור הנהג המרושע, ויוסף אוגר הפלא.
צוות הטנק המפורסם שלנו נקרא לשכם בשנית, כדי לעשות את מה שעשינו כל כך טוב בפעם הראשונה בה ביקרנו בעיר המזופתת - לעמוד על הר במשך שמונה שעות בלילה, ולשוב על עקבותינו בלי לעשות יותר מידי בעיות.
הפעם הראשונה לא תישכח במהרה, ואת השניה אני מנסה עד היום להדחיק.
היה זה בעיצומו של אייקון 04 ובדיוק כשהכנס התחיל להפוך מכישלון חרוץ לבזבוז זמן מוחלט, צלצל הסלולרי, על הקו גובלין. (מפקד יקר שליווה אותי עוד מאז ימי הטירונות העליזים.)
"מי זה?" שאלתי.
"הקפצת אמת." הזדהה גובלין.
"מה אתה רוצה גובלין, אני באמצע הכנס" מחיתי, "ונדמה לי שיובל מתחיל לחזור להכרה אחרי השווארמה בת היומיים שהוא ניסה לאכול".
"בעוד חמש שעות אתה צריך להיות בחזרה בפלוגה, אתם קופצים לשכם."
"אפילו אדם כאן!" אמרתי מנסה להדחיק את מה שהרגע קלטתי באוזניי.
"תגיע!" פקד גובלין.
"ואפילו אפרת שרק השתחררה נמצאת כאן, ויש עוד מעט רצועה קומית של היפים והאמיצים בחלל!" אמרתי לקו המנותק.
אחרי יומיים בהם לא עשינו דבר בגלל כשלים לוגיסטיים, הגיעו סופסוף מובילי הטנקים והספארי שהתעתד להסיע אותנו לשכם. הפקדנו את 250 (המוצב עם הנוף הכי טוב לג'נין - פעם אפילו הגיעו אלינו מהשכונה הקרובה לבקש סוכר, אבל זה בפעם אחרת..) בידיהם של מחלקה 2 העמסנו טלויזיה מזרונים טוסטרים את מטלטלינו האישיים ושני טנקים (תוך שבירתם של שלוש אנטנות יקרות) עלינו על הספארי (סיוט ארבע גלגלי מוגן מירי ופרוץ לרוחות המיועד לשנע לוחמים ועופות קפואים ממקום למקום) לא לפני שוידאנו שלא השארנו שום דבר מותרות ב250 זאת בשל חיבתנו היתרה למחלקה 2, וגם האמונה השלימה ששום דבר לא ישאר שלם עד שנחזור משכם, אם בכלל..
זו חוויה לא קלה לנטוש את 250 ..
בכל פעם שאני מביט על המוצב המופלא אני נזכר בכלכך הרבה תמונות סלואו מושן.
המראה של א' בעמדת הש.ג מנופף בחוסר אונים בידיו, שעה שכדורים נותבים עפים מעל ראשו ונתזים מתנפצים על קירות העמדה מאחוריו , את המבט המופתע של כולם ואת תגובתו של א' לתמיהתנו - "יורים עליי!" הסביר א' מתחת למטר צרורות המאג שחתכו את שקי החול שהקיפו את העמדה.
התמונה של זרובבלה ואני מתווכחים בלהט בליווי תנועות ידיים נוזפות מעל פחית צבע פתוחה בנוגע לצבע של הדמויות שציירנו על קיר המוצב.
על השריפה שפרצה מעל מאגר התחמושת שלנו, אחרי שהנחתי ברוס (קופסאת מתכת של כדורים) מלא בסולר על הכיריים.
את קוצ'ה ושמילוב ששמו נפשם בכפם ועלו לתקן את צלחת היס שזזה ברוח תחת אש צולבת.
את שאול האמיץ מזנק עם רובה דרוך כשרק מגבת לגופו אחרי שדפקתי בכוח על דלת הארונית העיקשת שלי בשעה 2 בלילה.
במחשבה שניה - אני חושב ששכם תהיה שינוי מרענן.
כמו חיות.
במשך 5 שעות נסענו בספארי, כשאנו רועדים מקור, משחקים במשחק ה"די כבר א'", שכל כך חביב על א', כדי לגוון השתמשנו בהרחבות המיוחדות של "א' תשתוק", ושל "א' , היצור היחידי פה זה אתה", ואת הגירסא המתקדמת "א', אנחנו לא יודעים מה נעשה לך, אבל תאמין לנו שבאילתורים אנחנו טובים..".
עשינו עצירה קצרה באריאל בירת ההתנחלויות, כדי לגרד שאריות פיצה במחיר מופקע ממגש של פיצריה שטענה בכל תוקף שהיא סגורה, ולהתרשם מהמיומנות בה להקת המטאל המקומית (ספלאש) מקפלת את הציוד שלה בחופזה, ממלמלת התנצלויות על הרעש ובורחת עם הטנדר בדיוק כשהמשטרה הגיעה.
הספקתי להחליף טלפונים עם הבאסיסט (המוח שמאחוריי כל הרכב מוסיקלי), כשהלה הבטיח שהוא יתקשר אליי ברגע שיוציאו את אלבום הבכורה שלהם.
הגענו לבסיס החדש בשכם, בתוכו טיילנו עם הספארי אבודים במרחבי הבסיס, ועד שמצאנו מנוחה לרגלינו ציפורים חרוצות כבר החלו מנקות את הגרון לקראת קונצרט הבוקר.
הגענו למגורים המוקצים לנו, שם ארזו בחופזה מגחניקים את ציודם האישי בהתרגשות מה.
"עזה, עזה!" נשמעו התלחשויות חסרות סבלנות ומלאות ציפיה מכל פינה.
פרקנו את הספארי מכל מטלטלינו והתנחלנו בחדר פנוי, הטנק שלנו טרם הגיע, מוסטפא התקשר כדי להודיע לנו שהמוביל התהפך בכביש ראשי כלשהו, ושבינתיים עלינו להסתפק במגח שיש שם.
על המגח היתה שמירה כבדה, חייל דתי צנום ומפוחד למראה לבוש באפוד מלא וחבוש קסדה, שמר על מרחק מכובד מהטנק ומדי פעם פזל לעברו בחשדנות.
"לעזאזל! , יש פה שמירת משטח!" הודעתי לפרוכטמן.
"בינתיים אין לך על מה לשמור - כשהטנקים יגיעו תתחיל לדאוג.." הרגיע אותי פרוכטמן.
~איפה הצדק?, בשעה שהמגחניקים יוצאים להם להתפוצץ בעזה, אנו הסימן 4 המהוללת נשארים בשכם לשמור על המשטח~
"אני רוצה למאתיים חמישים!" יבב יוסף אוגר הפלא.
"אני רוצה הביתה!" הודעתי.
"הופה!" שאול ניעור לפתע משרעפיו, "כבר הספקת לשכוח את עיניין המא"ג?"
מא"ג - מקלע אחיד גדודי , מדובר במקלע גדול שיורה כדורים בקוטר שבע נקודה שישים ושתיים מ"מ ובקצב אש של 700 כדורים לדקה - ללא ספק הצעצוע העומד בראש אשימת הבקשות של כל טרוריסט צעיר
~אאאווץ'!~
לא לוקח שבויים.
היה זה המבצע האחרון בסדרת מבצעים בג'נין.
עמדתי בעמדת הש.ג (זו שבה ירו על א' בתחילת הפוסט), מנסה לפזול אל הטלויזיה בלב המוצב, כדי להספיק לקלוט סצינות אקראיות מספרות זולה.
עיניי החלו לדמוע מהפזילה למסך טלוזייה מרצד ממרחק של 9 מטר, כשחריקות שרשרת והמולה מכיוון הכביש הגיעו לאוזניי.
מיהרתי להביט בכביש, שם גדוד שלם של גולני שמיהרו וקראו לנו להצטרף למבצע הנועז.
כמובן שהתנדבתי למבצע, אין ישראלי שישמע את המילים מבצע או נועז, ולא יביע עיניין.
עיקר המבצע, כך תידרך אותנו מפקד הגדוד של גולני, הוא לעשות הרבה רעש ולהפחיד את הערבים בג'נין שנהנהו משקט יחסי כבר כמעט שבוע, עלינו להכנס לעיר במהומה ושאון גדול, לירות פה ושם, ולצאת החוצה כשאנו מותירים אחרינו עיי חורבות ונתיבי הרס - שילמדו לקח המנוולים.
צוותי המהולל בהנהגתו של מוסטפא יצא לדרך.
הכל התנהל למישרין, הטנק שלנו והטנק של הרשקו (סגן מפקד הפלוגה) דהרנו בראש, משחררים צרורות אגביים לעבר מדרכות, גבעות חשודות מלאות עשביה, ופחי זבל מזדמנים תוך גיהוץ של כמה תמרורים וגדרות מתחת לזחלי הטנק האמתניים.
בשלב מסוים הגענו למבוי סתום, ומאחר ולא היה דבר שניתן לעשות, התחלנו יורים על קירות ומכוניות כשלפתע חדלו אותנו.
"חדל אש" הכריז מוסטפא בקשר הפנים.
"אני לא זיהיתי את הפגיעות.." אמר יוסף עינו עוד נתונה בעדשות הכוונת.
"אתה רוצה לומר שהמאג לא ירה?" שאלתי נעלב, "בעצמי ניקיתי אותו השבוע!" (שכן אין קלון גדול יותר לטען ממקלעים שלא פועלים.)
"המאג ירה.." התגונן יוסף, "בעצמי שמעתי אותו, רק לא ראיתי את היריות עצמן."
"המאג הזה יורה כמו נינג'ה!" סיכמתי, וכדי להוסיף דגש לדבריי, סחטתי ממושכות את הדק הירי.
אלמלא היה הטנק שלנו הכלי היחידי שייצר אש, אוליי איש לא היה שם לב..
אבל הדממה ששררה לפני שקרעתי אותה באכזריות בצרור מתמשך של מקלע כבד, היתה מעיקה כמעט כמו זו שלאחר הירי, שהופרעה על ידי מוסטפא שהחל צועק עליי כשפניו מסכה של תימהון וזעם בלתי נשלט.
"באיזו מחלקה של איזו פלוגה של איזו חטיבה של איזה צבא של איזו מדינה באיזה עולם אתה חושב שאתה נמצא!????????????????" שאל מוסטפא, ואז האריך ודיבר על כמה לא אחראי מה שעשיתי.
ושמבחינתו, ברגע שאני יורד מהטנק, יחכו לי בחוץ משטרה צבאית, ויקחו אותי לכלא לתקופה ארוכה, או לחלופין לפתור את הכל במשפט שדה כאן ועכשיו בירי לרקה.
המחשבה היחידה שהדהדה באותה שעה בירכתיי מוחי היתה: ~הלך אייקון!, כוסעמו..~
הוא בוודאי היה ממשיך וצורח עליי אלמלא עמוד המתכת הענקי שנחת על הטנק שלצידנו (הטנק של הרשקו הסמכממפיי דאז).
"ראית את זה?" התלהב יוסף אוגר הפלא, "הצרור של מאגנה ניסר את העמוד, והוא נפל ו-".
הוא הבחין בהבעת פניו של מוסטפא, והיה נבון דיו כדי לשתוק.
אני הייתי טיפש מספיק כדי להמשיך ולדבר.
"אבל זה לא היה בכוונה.." ניסיתי. "פשוט המאג הזה הופיע מולי פתאום, והעמוד הזה בכלל מעצבן אותי, ויוסף לא זיהה ירי, ובכלל זה היה צרור קצר - תראה נשאר עוד מלא כדורים בשירשור, ואני לא מבין על מה אתה כועס בכלל.."
"תשתוק כבר!" ירה מוסטפא (יש לציין שגם הוא עשה את זה בלי אישור אש), "עוד מילה אחת ממך ואת תגרום לי להצטער שהשארתי אותך בחיים.."
זה חלום?
מאז ירדתי מהטנק אותו יום גורלי בג'נין, לא הפסקתי לרעוד מאימה, כמו פלאפון אבוד של פרחה מודאגת.
במשך שבוע שלם המתנתי אם בפילבוקס, אם במחסום בציפייה למשפט, או לאיזו ניידת משטרה צבאית שתגיח מאחורי איזה שיח ותעצור אותי על לא עוול בכפי.
אייקון מעולם לא נראה אבוד יותר.
מיותר לציין את גודל ההפתעה שהכתה בי כשבעת ה'מטווח שלפני יציאה', הצלחתי בידיים רועדות להפיל חמש מטרות בפחות מעשר שניות בירי אינסטנקטיבי.
הסתובבתי בחיוך מלא גאווה לעבר מוסטפא פעור הלסת הנדהם.
הקצין הערבי התרשם כל כך מהירי שלי, שלא הבחין שאני מכוון עליו את הנשק הטעון.
"ברכותיי.." אמר מוסטפא שעה שקיפלנו את המטווח חזרה למוצב, "הרגע זכית ביציאה לאייקון שלך."
התרסקות על קרקע המציאות
"ותראו איפה אני עכשיו.." מיררתי, מוחט את אפי במדיו של פרוכטמן.
"צריך לראות איך אנחנו יוצאים מכאן.." החליט פרוכטמן, "לך יש עוד זמן.." הוא הזכיר.
טען מוכה.
החיים בשכם תחת פיקודו של מוסטפא לא היו קלים לשני הצדדים.
מוסטפא צמא לדמי, מאז שהתברר לו כי לא יוכל לשפוט אותי על הירי הלא מבוקר במא"ג הוא החליט לדקדק איתי בקלות כחמורות ותפס אותי על הדברים הקטנים באמת:
"טען פצוע!" אמר מוסטפא, "ובפעם האחרונה לפני שבאמת נצטרך לגרור אותך למרפאה.."
ללכלך את מדי העבודה החדשים והמגוהצים שהשגנו במרמה מהצנחים התמימים, לא היה בראש מעייני ובפרט שמיד אחרי התרגולת יעלה כל הצוות על סרבלי הטנק המטונפים בבוץ בלאו הכי.
"נפצעתי..." הודיתי לבסוף.
"למה אתה לא נשכב על הרצפה ומתחיל לגנוח?" חקר מוסטפא. "המדים הנקיים שלך חשובים לך יותר מהתרגולת?"
"מה פתאום! מה פתאום!" אמרתי, "זה רק שאנחנו מתרגלים שהטען נפצע וחטף פוליו בגלל שמישהו החדיר את הנגיף לארוחת הצהריים וכעת השרירים שלו משותקים ורע לו מאוד.."
מוסטפא שקל את הרעיון כמה רגעים.
"בסדר.." הוא הסכים לבסוף, "יאללה צוות טען חולה פוליו - אור פנה אותו למסדרון אחורי."
החוורתי.
אור המזוקן הופיע מתוך תא הנהג האפל, והחל גורר אותי למסדרון האחורי מלא הבוץ.
"אור!" התחננתי, "רחם עליי!"
תחנוניי רק דרבנו את השד , שהחל מורח אותי במרץ בבוץ שנמצא בשפע במסדרון האחורי, דופק את ראשי חבוש הג'אנטקס (קסדת שיריונאים, עם אוזניות המגנה על השיריונר מפני חבטות, רעשי מנוע, רעם הפגזים הנורים, אש חיה, חיריוני יונים ומוסיקה גרועה) בדלת המסדרון, ורק אז החל דואג לקשור את רשת האבטחה.
במהלך כל המהומה, נפל המצית של אור, מתוך כיס הסרבל שלו.
אינסטינקטים קלפטומניים הורו לי למהר ולחפון אותו.
שדונים מזוקנים
בחלקה השני של התרגולת, כשחזר אור לשחרר אותי מהמסדרון הבוצי בעודו גורר אותי החוצה, הפתיע אותו אגרופי שנשלח היישר על סנטרו, שם נעצר לפתע וגילה מצית דולקת הנמצאת ממש מתחת לזקנו המפואר - אותו גידל מפטור לפטור במשך קרוב לחודש וחצי.
למרבה הפליאה במקום לסגת בבהלה חזרה למחשכי תא הנהג ממנו קפץ, הוא חייך בלעג מטורף והצביע מעלה.
שם הג'אנטקס החל נמס על ראשו הלוהט של מוסטפא.
"מה בשם כל הפגזים נראה לך שאתה עושה?"
התבוננתי במצית הדלוקה שבידי, ובחיוך המוזקן שהאירה כשהתחלתי לעכל את שעוללתי.
חוק האש והטנקים: הוא ללא ספק החוק השנוא על כל שיריונר מעשן באשר הוא - אש גלויה לא תודלק במרחק של יותר מעשרים מטר מהטנק - ובשעת תדלוק 40 מטרים מהחשש שהסלור הנמצא במשטח יתלקח ועמו גם 500,000,000 שקל של טנקים. אש הצריח אסורה בתכלית האיסור מהסיבות אותן מוסטפא עומד לבטא בקול רם.
"מאגנה יקירנו.." פנה אליי מוסטפא מתאפק שלא לתלוש את ראשי מעליי.
"אני בצרות?" ביררתי.
"מה הדבר החום הזה שניצב במרחק של פחות ממטר מהמצית הבוערת שביד שלך?" שאל.
"זה ה17 פ'" אמרתי ובאחת כיביתי את המצית כשהכתה בי המציאות.
"ומדוע נקרא ה17 בשמו?" שאל.
"בגלל 17 הפגזים אותם הוא מכיל?"
"יפה מאוד!" שיבח מוסטפא, "ומה נראה לך שיקרה לפגז מלא ב30 קילוגרם של חומר נפץ הודף ו12 קילו של חומר נפץ מרסק כשמקרבים אליו להבה?"
"אני לא מבין מה הוא התרגז כל כך.." סיפרתי לאור ויוסף בחדר.
"באמת על מה.." התמרמר יוסף, "כמעט הפכת אותנו למופע זיקוקים.."
"הוא ממש נטפל אליי.." המשכתי בלי להקשיב.
"זה בגלל שניסית לשרוף לי את הזקן!" הסביר אור, "מניאק!"
"ועל זה שמששת אותי כמו ילד חולה סרטן במיטה של כוכב פופ מפורסם כשאתה מכסה אותי בבוץ במסדרון האחורי לא מגיע לך כלום?" שאלתי.
"אל תדאג!" אמר יוסף שעוד היה מושפע משיחת האתאיזם של המארב של אתמול, "אלוהים יעניש את כולם.."
"אני לא מודאג.." הרגעתי אותו, "אלוהים יעניש את כולכם ואת מוסטפא.."
אצבע אלוהים
במארב אותו ערב מוסטפא היה חסר מנוחה, אפילו במשמרות השינה שלו היה נוהג לפקוח עין עצלה ולהפריח שאלות רטוריות כמו:
"למה אתה לא סורק מאגנה?"
"מה הביאו לארוחת ערב היום?"
"כמה גמלים דרושים כדי להחליף בוגי?"
אך כמה שתי בלטו במיוחד:
"יוסף?" שאל מוסטפא בחביבות?
"מה?" אמר אוגר הפלא המנומם בלי להסיר את עיניו מטלוויזית התותחן שלו באמצעותה סרק.
"כוח בגע?" בירר
כוח - מתג המאפשר צידוד של הצריח, הצריח מצטודד במהירות ובועצמה של 5 טון היכולה לקרוע כל דבר העומד במסלול הצידוד. 'גע' הוא המצב בו מתג מורם 'תק' הוא היפוכו, הרמת מתג כוח היא רק באישור מפקד
"כן." ענה יוסף בתמימות.
"יש לך יום ביציאה.." (בשביל יוסף יום בלי אמא הוא כמו ארבע עשר מדורי גהינום עבור אדם ממוצע.)
"אור, תניע.." ביקש מוסטפא.
"אור! תניע!" דרש מוסטפא.
"אור!! תתעורר לעזאזל!" ציווה מוסטפא כשהוא צורח לתוך פומית הדיבור המוצמדת לג'אנטקס הפומית מאפשרת לכל חבושי הג'אנטקס בטנק לנהל ביניהם שיחה ערה דרך קשר הפנים - לנהג בתאו אסור להסיר את הג'אטנקס מראשו כדי שאם במקרה חירום יאלץ המפקד להניע יוכל לשמוע את הפקודה.
בניסיון כנה לעזור בעטתי בעדינות בקרקפתו הקירחת של אור שהתעורר וחבש את הג'אנטקס לראשו (והכל תחת עינו הבוחנת של מוסטפא.)
"בוקר טוב.." בירך מוסטפא את היפיםיה הנמה.
"בוקר אור.." השיב אור.
"אור יכול להיות שנרדמת בלי ג'אנטקס?" שאל מוסטפא בערמומיות.
"לא זוכר" אמר אור, "נדמה שלא.."
"נדמה לך שכן?" חקר מוסטפא.
"בעצם אני די בטוח שלא.." אמר אור לאחר מחשבה "עובדה שעכשיו אני ער ואני עם ג'אנטקס - אז לא יכו להיות שהורדת ג'אנטקס.."
"אור! יש לך שבת!" אמר מוסטפא, "ועכשיו תניע.."
מוסטפא שנפגע מאוד מהאמינות הנמוכה שהפגין אור, לא הסכים להחליף מילה עם הצוות עד למחרת.
במקלחת החלטנו יוסף אור ואני שמוסטפא תופס יותר מידי תחת, וכולנו הסכמנו שעל אלוהים לפעול מהר לפני שמחשבה מטופשת תעלה בראשנו.
כל כלב ביג'י יומו
היה זה עוד אחד בסדרת בקרים שגרתיים.
יוסף אור ואני ניהלנו ויכוח בנוגע לקבוקים של יוסף.
צוות טנק מאבד את כל הנושאים האופציונליים לשיחה בערך אחרי המארב השלישי שלו ביחד - אחרי תקופה כל כך ממושכת בהם כבר דש ודן ביחסי הבינו לבינה, במה לעשות אחרי הצבא, ומהו הסרט הטוב ביותר של דיסני כבר לא נותרו יותר מידי נושאים משותפים לשיחה - כאן הויכוחים תופסים מקום נכבד.
יוסף - אוגר הפלא, שלף קבוק נוסף מחבילת הנייר של פיצוחי עפולה. ונתן בו מבט מעמיק לפני שהכניס אותו לפה.
"מה אתה מקשקש אור!" הוא אמר ביודענות, "זה סוג של חול עם סוכר שכזה.."
"אני אומר לך שהקבוקים מצופים בלחם! כולם יודעים את זה!" התרעם אור, והמחיש באמצעות קבוק נגוס למחצה, "תראו" הוא אמר מקרב את הקבוב למשקפיי.
"זה נראה כמו פימו עם שבבים של לתת.." אמרתי.
"זה לחם ותשתוק!" אמר אור. מכלה את החצי השני.
"כן?" שאלתי בתוכחה? "אל תשכח מי צדק בוויכוח האחרון בנוגע לסוג טנק עליו נסעו שלישיית הופה היי בפרק הבלתי נשכח בו הם עשו מילואים בשיריון." אמרתי.
"עוד לא הוכחת כלום!" הזכיר יוסף, "זה היה צנטוריון בכלל.."
"מה קרה לכם? זו היתה מרכבה סימן אחת, אני זוכר בברור!" אמרתי.
"סובארו!" אמר אור משלב ידיים לא מוכן להקשיב לשום טענה הגיונית, "והקבוקים מצופים לחם!"
"איפה ראית לחם כזה?!" שאל יוסף מתרעם.
עמדתי לומר שהם טיפשים וטועים שזה בכלל בצק ביגלה ממותק או משהו אלא שמוסטפא בדיוק נכנס לחדר, מביא עמו ענן של בשורה רעה.
"חדשות נהדרות!" אמר מוסטפא נוטף סרקיזם.
"מה יש?" שאל אור, חופן עוד כמה קבוקים.
"הרשקו התקשר.." הוא בישר, "הוא אמר שצריכים להחליף היום לטנק שישה בוגים."
שני פיות נפערו בתדהמה בעוד השלישי החל משתנק ויורק שאריות של קבוקים על רצפת החדר.
"זה יקח לפחות שלוש שעות!" אמר יוסף תופס את מצחו.
"אין מה לעשות.." אמר מוסטפא, על פניו ניכר שאף הוא לא מאושר מהרעיון.
"עכשיו זה באמת נראה כמו לחם.." הסכמתי עם אור מצביע על גושי הקבוקים שנחו למרגלותיו.
עבור צוות טנק החלפת בוגים היא סיפור מההפטרה עבור מפקד, אפילו הברית החדשה לא מספיקה כדי לתאר את מסכת הייסורים שעליו לעבור עד שהטנק עומד על בוגיו החדשים.
הגענו למשטח הטנקים שם עמד טנקנו הגאה.
"מאגנה," הורה מוסטפא, "עלה למעלה וזרוק לי את הג'ק הערבי.."
לא מדובר בבדיחה עוקצנית - אכן יש פריט מכני בשם ג'ק ערבי, הוא פריט חובה בכל החלפת בוגי, צורתו מזכירה קצת נחש בואה שבלע פיל.
טיפסתי על סל הצריח, אחרי שהוצאתי משם את הג'ק הערבי על כל 20 הקילוגרמים שלו, נתקלתי בחפץ משונה לצד מדף המפקד.
הוא נראה כמו גליל נייר משוכלל, מלא חוטי חשמל חשופים ושברי זכוכית.
"תגיד, מוסטפא?" פניתי אל מוסטפא שהיה עסוק בלהניח את הג'ק במקומו המיועד. "מה זה?" שאלתי מנופף מעל ראשי בגליל המשונה.
"זרוק את זה הנה.." ביקש מוסטפא.
הדבר הבא שקרה הוא ש25,000 שקל נחתו בקול נקישה מחליא למרגלותיו של מוסטפא.
"מממ... אמר הרשקו שנכח בהחלפת הבוגי, זה נראה כמו עדי."
"חצי עדי.." תיקן אותו יוסף אוגר הפלא.
עדי - אמצעי ראיית לילה, כל האמר"לים יקרים להחריד, אך העדי לוקח את כולם באיכות התמונה, בעומק ובנפח שהוא נותן לפריטים, בתלת המימד, בטווח הראיה, ובעיקר במחיר. עדי יקר יותר מן השפשפן העכבר העכברוש היובל היען או כל אמצעי ראיית לילה אחר - כל עדי עולה לצבא 50,000 שקלים, ורק מתי מעט זוכים לענוד אותו לצווארם אחרי אינספור אזהרות - בין המאושרים נמנים מפקדי גדודים, אנשי שיטת בכירים, רמטכלים, וכמובן גם הצוות המבצעי הראשון של הסימן ארבע שהגיע לשכם כדי לעשות היסטוריה. רק התותחן (יוסף) והמפקד (מוסטפא) נגעו בעדי או ידעו מה זה
"איך הגיעה חצי עדי לגג הצריח?" תהה מוסטפא.
"תראו מה מצאתי בטנק.." אמר אור שיצא מהמסדרון האחורי כולו חיוכים, "זה נראה כמו פחית שימורים עם כל מיני כפתורים מסביב.."
מבטו של אור ומוסטפא נפגשו - החיוך של אור נמחק.
"מי סגר אתמול את הטנק?" חקר מוסטפא
שתי אצבעות מאשימות הופנו לעבר אוגר פלא אחד שאינסטנקטיבית הריים את ידיו.
"לא עשיתי כלום אני נשבע!" צווח יוסף.
מה שיוסף כן עשה, היה לסגור את מדף המפקד (כ250 קילוגרם של פלדה), על אמצעי לראיית לילה בשובי 50,000 שקל.
כל זה היה היה נמנע לו יוסף היה משתמש בעדי כדי לוודא שאין שום עדי במסלול הסגירה של מדף המפקד.
אך בגלל החושך והעייפות והעובדה שמוסטפא הוא החתום באפסנאות על העדי המדובר - כל האחריות נופלת עליו.
"שישה בוגים!" אמרתי כלא מאמין שעה שנכנסנו לחדר האוכל.
"שש.." תיקן אותי אור.
"החלפנו שישה בוגים תוך פחות משעה וחצי!" אמרתי מלא גיל.
"זה לא חוכמה כשיש לך קצין עצבני שרק מחפש בוגים כדי לפרוק עליהם אגרסיות.."
מנת היום היתה עוף בגריל ופלפלים ממולאים, קו ההגנה הקלוש שהציב חוש הנימוס התמוטט בפני הניחוח המפתה שפרץ לו דרך מהנחיריים אל הקיבה ומשם אל בלוטות הרוק.
נדחפנו במעלה התור ארבעה גלילוניסטים בים של צנחני m-16, ממרפקים לעצמם דרך במעלה התור.
"הלו, קצין!" שרק הטבח שחילק את המנות. "מה זה פה? 'פקרות? תחזור לסוף התור!"
מוסטפא המבוייש יצא את התור אל מול מבטם של עשרות צנחנים אדומי כומתה שמנידים בראשם בחומרה - תוך מלמוליי "קצין בצה"ל" , "לא יפה", "נדחף בתור כמו ילד קטן" ו-"לאן הגענו."
אנחנו כבר תפסנו מקום מכובד ליד שולחן מרכזי, והתחלנו לאכול כשמוסטפא התיישב, בצלחתו פולקע מצומק ודבר שנראה כמו דובדבן ממולא.
"בשני נגיסות כילה מוסטפא את הצלחת, ואת שאר הארוחה הרכיב מסלטים וקצת מלח.
"מאגנה.." התחנן מוסטפא, "לך נסה להביא תוספות מהמנה העיקרית.."
"טוב.." אמרתי מושך בכתפיי.
"שלום!" אמרתי לטבח.
"היי..." אמר הטבח המשועמם שבטח נתקל כבר בכל כך הרבה בקשות לתוספת ושוקל אם בכלל לענות לי.
~מוכרחים לנסות משהו חדש - הטריק עם תום סוייר כבר יבש, אני אנסה טקטיקה שונה~
"אני אעשה איתך עיסקה!" הצעתי.
השערות מעל אוזניו נזדקרו, "אני מקשיב.." הוא אמר מלא עיניין.
"אני מזמין אותך לדו קרב אבן נייר ומספריים (עד שלוש), אם אנצח אתה מביא לי תוספת, אם אני מפסיד אני יוצא מחדר האוכל ולא תראה אותי עד מחר."
הטבח שקל את זה, ואז הנהן - "סבבה."
היה קרב מותח וצמוד מאוד בסיומו ניצח אותי הטבח 3-0.
אך משראה את הפרצוף מלא התוגה שלי, החליט לחנון אותי.
"הנה, קח מנת ניחומים - ובפעם הבאה שתדע לא להתעסק עם טבחים.."
"תודה רבה!" אמרתי בעיניים בורקות, וחזרתי לשולחן עם התוספת.
"תביא!" דרש מוסטפא.
"מה זה?!" שאלתי.
"לא בשבילי הבאת את התוספת?" תמה.
"זו לא תוספת, זו מתנת ניחומים אישית שקילתי מהטבח.." אמרתי, "יש לה ערך סנטימנטלי רב עבורי." ציינתי.
"גם כן אתה.." החל מוסטפא ממלמל גורר את כסאו לאחור.
מרחוק יכולנו להבחין במוסטפא מעביר את ידו מאחוריי גבו ומתווה באצבעותיו צורה של מספריים.
הטבח הניד בראשו, ואמר שהוא לא יכול לתת תוספות לכל מי שמגיע וקורא עליו תיגר, ובמיוחד קצינים צריכים ללמוד להסתדר עם מה שיש.
מוסטפא נשאר לאכול את המעט שיוסף אוגר הפלא הרחמן הפריש לו, ובדיוק כשעמד לקום הגיעה הקצינה.
קצינה תמירה, שתי ארונות שיער בהיר, משקפיים אלגנטיים על קצהו של אף כפתורי ומנומש קלות וקול פעמונים שאלה:
"אתם משיריון?" ביררה.
"כן, אנחנו מהסימן ארבע!" נידב יוסף עם שמץ של גאווה.
"יהה.." היא אמרה מתפעלת חושפת טורי שיניים צחורות ישרות וחפות מסתימות, "אף פעם לא ראיתי את הטנק הזה, יש לכם אחד כאן?"
"כן." אמר מוסטפא, "הוא נמצא במשטח לא רחוק מכאן - יש לך מזל, היום יש טיפול שבועי לטנק - תוכלי לבוא ולראות אותו."
היא התבוננה ארוכות במוסטפא, משהו במראה הלורנס איש סעודיה של מוסטפא עשה לה את זה.
"אתה הקצין שלהם?" היא שאלה מוקסמת.
"יש לי ברירה?" הוא אמר בשנינות.
היא צחקקה בתגובה.
"תבואי," אמר מוסטפא, קם ומפנה את צלחתו "ואעשה לך סיור בטנק.." הוא הבטיח.
"אני אשמח" היא אמרה לגבו המתרחק.
לאחר שיצא מהחדר היא כמעט וליקקה את ספל המיץ ממנו שתה.
"יש לכם קצין חמוד" היא אמרה..
"ממש נופת צופים.." הסכמתי.
יוסף החל שותה מספלו.
"איך קוראים לו?" היא שאלה עננים בעינייה.
"מוסטפא." עניתי בפשטות.
יוסף כמעט ונחנק כשירק לתוך הספל, מרטיב את גבותיו שלו בקצת פטל מרענן.
מוסטפא - ובכן, לא באמת, שמו האמיתי של אותו קצין הוא משהו שנשמע כמו הראל גלעד.
שמו ניתן לו אחרי שלושה ימים של מבצע בג'נין בו לא יצאנו את הטנק, יצא אור מתא הנהג שלו, כדי להחטיף ליוסף מכה הגונה על שקילל את אחותו שעוד לא נולדה, שם פגש במבטו של הראל דאז לאחר שלא התגלח שלושה ימים.
"מה זה?" הוא שאל בתום? "ממתי מכניסים ערבים לטנקים..?" שאל מצביע על הראל, "מי זה המוסטפא הזה.." ומאז נפל הפור.
"דרוזי?" היא שאלה בגועל, גוש עומד בגרונה וברחה החוצה, מותירה מאחוריה כסא לח, וחלומות מנופצים.
"יש לנו רק מרכבה והיא תנצח"
הטיפול השבועי לטנק נערך כהרגלו, אני ניקיתי את המאגים, אור חיזק את הבוגים החדשים ונתן את קולו ברינה, יוסף ניקה את הטנק מבפנים מבוץ ושאריות של טוסטים, ומוסטפא ישב על הצריח בוהה בכניסה למשטח, מחכה לאהובתו כפולת הארון שתופיע מאי שם.
באותו הערב לא עלינו מארב, מאחר והיינו עייפים מהטיפול השבועי.
ישבנו בחדר מתבטלים בשעה שהטלפון של מוסטפא שהושאר בחדר כדי לא להתלכלך בסולר בשעת הטפ"ש צלצל.
"מוסטא מוסטא מוסטא מוסטא מוסטפאאאא מוסטאאפההעערבי" שרנו אור ואני בשני קולות (למנגינת ה the lonely שהיתה הצלצול של מוסטפא אז בזמנו, וההמנון הלאומי של אור ושלי.)
"איפה מוסטפא?" שאל יוסף, מפסיק לרגע את המשחק הסוער בגיים בוי אדבנס שלו.
"הוא יושב על הטנק ומחכה למשהו.." אמרתי מנסה להתגבר על הצלצול הקולני ועל שירתו הרמה של אור גם יחד.
"זו כבר הפעם החמישית בחצי שעה האחרונה שזה מצלצל.." התלונן יוסף, כבר נפסלתי שלוש פעמים בגלל זה.
בצלצול השישי הרמנו.
יוסף יצא אל המשטח לקרוא למוסטפא.
סבתא של מוסטפא נפחה את נשמתה, ומאחר והוא הבן היחידי במשפחה שיכול לומר עליה קדיש (מאז אביו היגר לאמריקה) הוא הוזעק הביתה.
לאחר שעזב ישבנו בחדר סביב חבילת הקבוקים, מפשפשים במעשינו.
המשכנו להתווכח על הג'ינסים של סי היימן, על מהו הערך האחרון באינציקלופדיה ( אני:תשרי, יוסף: תשתיות, אור: תתנו לי קבוקים), על מי צהוב יותר בנץ או פיקאצ'ו, אך על דבר אחד הסכמנו כולנו..
אלוהים, הגזמת.
בתמונה, גיל מדגים חיזוק בוגי - כמה סקסי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו