| 6/2005
שלום, מגהדת'.
יסכימו איתי כל הדוורים, מתקני הטלויזיות, אנשי חשבון הגז, האורחים הלא קרואים של לפנה"צ וכל חבריי לפלוגה - אותי קשה מאוד להעיר.
אך שלשום באותו יום רביעי גורלי, אך נגעה ידו של יובל (הרחפן) בידית דלת הכניסה, זינקתי כפיטמה קרה מהספה בסלון, שמאז התגייסתי הפכה למיטה הקבועה שלי, ויצאתי החוצה אל הבוקר המצייץ של 7:30 בבוקר.
"בוא יוצאים!" אמרתי תופס את יובל ביד אחת, ובידי השניה מניף את תיק הפיקאצ'ו שלי על גבי.
"למה כל כך מוקדם?" שאל יובל (הוסיפו עוד סימני שאלה לסוף המשפט כאוות נפשכם).
"מוכרחים להספיק להגיע להופעה של מגהדת'!" עניתי, "לא כל יום הם באים לארץ.."
"אבל ההופעות מתחילות רק בצהריים.." ציין יובל.
"אני לא אתן לזה לעצור אותי.." אמרתי עוצר בחריקת סוליות בטרמפיאדה, "וחוצמזה, יש לי עוד כמה דברים לעשות לפני.."
אחרי המתנה קצרה, עלינו על טרמפ מבטיח.
שהוריד אותנו בקניון איילון אחרי ששמע את הביצוע שלי לשיר שהתנגן אצלו ברמקולים.
"מה הבעיה עם השירה שלי?" שאלתי את יובל.
"אני לא חושב שהמילים הם Im like a bread - אני לחמניה" הסביר יובל.
"הוא יכול היה לבקש אטמים!" אמרתי נעלב "יש לי כאלה בשפע בתיק בשביל ההופעות של להקות החימום.."
"למה רמת גן?" חקר יובל.
"הו!, זה כבר סיפור.." אמרתי מנקה את הגרון, "זוכר את שבת יום ההולדת של דמיאן?"
היה זה יום שישי מיוחד במינו, דמיאן הזמין אותנו לביתו.
והוא אפילו הציע לנו פיצה!
אחרי מבטים חשדניים שירינו לעברו ולעבר טלי שישבו וחיכו שנגיד משהו הם נשברו, ודמיאן הסביר שהסיבה להתנהגותו המוזרה היא יום הולדתו העשרים, שמתרחש ממש ברגעים אלה.
ומכאן הכל הלך חלק יותר, הפיצה והגלידות הופיעו ונעלמו לפרקים מעל השולח בסלון, אורחים באו ונכנסו, אגרטלים התנפצו ונשברו.
יובל (הקמצן) ניצל את ההזדמנות ופרש את אוסף קלפי הפוקימון שלו בחיפוש אחר מתחרים, לאחר שסוף סוף מצא מתחרה, נפל המטבע אותו הטילו כדי לקבוע מי יהיה הראשון לתוך כוס ספרייט שעמדה על השולחן.
בעוד יובל ואדם התקוטטו בנוגע לתוצאה המבלבלת שהראה המטבע, שאר המוזמנים החלו מנהלים שיחה ערה על הא ועל דה.
השיחה גלשה אל הבלתי נמנע - פסטיבל המגאדת' שיערך בעוד חודש.
"שמעתם? עומדים לערוך את ההופעה תחת כיפת השמיים?"
"ושמעתי גם שבגלל שדייב גילה מחדש את אלוהים הוא לא מוכן להופיע יחד עם סוגדי שטן על הבמה.."
"אז דייספשן לא יבואו?"
"מה נעשה עם כל העיזים שקנינו?"
"כנראה שיש לי כרטיס בק-סטייג'"
"אני כל כך הולך לשם.."
"יש לי כבר שלושה כרטיסים.."
"פרייאר.."
*רעש הגלים בניאגרה המרוחקת*
בנקודה הזו יצאתי מהשירותים.
זכיתי את הנוכחים במבטים מלאי כאב ומעוררי אימה.
הם תקעו בי השמור בד"כ למתרימים של אלו"ט.
"לעזאזל עם הפיצה הזו.." אמרתי בכאב, "מי כאן אמר שיש לו כרטיס בק-סטייג'"
ידו של שי עזבה את משולש הפיצה שעל השולחן והתרוממה בהיסוס באוויר.
"אני צריך טובה ממך.. אחר כך.." אמרתי, וחזרתי לשירותים.
"אז הבאת לו את התקליט סינגל ויניל 8 אינץ' מקורי של האנגר18 משנת 92 כדי שיחתים לך את דייב עליו?" יובל אמר מתחיל להבין.
"כן, אבל מקורותיי שלי סיפרו לי שבן דודו הגיע לפרקו.."
"מתחתן?" שאל יובל.
"אל תשתטה.." אמרתי לו, "נראה לך שלמישהו שנושא את אותם הגנים של שי יש סיכוי להתחתן?"
"אז זה הדבר השני?" שאל יובל, מעווה פנים בכאב.
"כן, חותכים לו את הדברצ'יק הזה שמעולם לא זכית לראות מחובר.." השבתי בקודרות, "ואי לכך ובהתאם לזאת הוא עשה את הבחירה הנבונה בין קייטרינג זול וצביטת לחיים לבין משקאות יקרים ופוגו סוער."
"אז אנחנו הולכים אליו הביתה ולוקחים ממנו את התקליט כדי להחתים את דייב?" וידא
שיבחתי אותו על האבחנה המדוייקת.
"ואיך אני קשור לכל העיניין הזה?" (עוד הרבה סימני שאלה.)
"אין לי מושג.. אתה עקבת אחריי עד לכאן."
התקשרתי לשי מספר פעמים והקשבתי בדריכות להסברי ההגעה המנומנמים שלו.
בסופו של דבר ויתרתי, ויחד עם יובל אילתרנו לנו דרך למפתן ביתו.
נכנסנו לחצר האחורית, שם נמצא הצריף של שי שהסריחה מסיגריות ומגז בישול - שילוב מעניין לכל הדעות.
החלטנו לצאת החוצה ולנסות לדפוק בדלת לשם שינוי, בדרך החוצה יובל מעד על משהו שהתגלה כשי.
"יובל למה אתה יושב על שי?" שאלתי.
"אני?" תמה יובל. (המון סימני שאלה).
"שי למה אתה ישן בחוץ?" התפלאתי.
"זה היוג הזה?" אמר שי מצביע על גור חתולים אפור. "הוא השתין לי בצריף.."
"אמורים לדחוף לו את האף לפיפי ולזרוק אותו מהחלון או משהו.." יעצתי.
"כן, משהו כזה.." הסכים שי, "הצרה היא שאני לא יודע איפה הוא השתין, ושאין לי חלונות בחדר.."
-שתיקה מביכה-
"למה אמרתם שאתם כאן?" שאל שי מגרד בפדחתו.
"התקליט.." הזכרתי, "שחור עגול ישן קטן עם חור באמצע ומאוד יקר (ורמז: זה לא זית סורי מתקופת הבית השני) .."
"הו כן," נזכר שי, "זה.."
"נפלא!" אמרתי ליובל שעה שעלינו על האוטובוס לכיוון ת"א.
"מה כל כך נפלא?" שאל (המוווון סימני שאלה.)
"עד הערב כל הפריטים האלה יהיו לי חתומים!" השווצתי.
"תן לראות.." ביקש יובל.
הראתי לו את התקליט, את הספר 'רב שאנן נגד בנו של גודזילה' מאת דודו גבע, ואת קלטת הוידאו של הביגבגים.
"הנה, אני רוצה חתימה שלו מעל הראש של דיזי הפרפר.." אמרתי מצביע על המקום המיעוד על הקלטת.
"אתה אופטימי.." אמר יובל.
"ועוד איזה!"
לאחר שהבנק בסנטר לא קנה את הסיפור של "המאפיה הקנדית רודפת אחריי, ואני מוכרח להמיר 150 שקל לדולר קנדי ללא עמלה ועכשיו.." החלטנו לרדת מהרעיון של להתחפש לתיירים ולהיכנס לפסטיבל בחינם.
הצטרפנו לעוד כמה סנטריסטים שיחברו אלינו למסע לפסטיבל מגהדת'.
יחד איתם נסענו (על אף מחאותיי) באוטובוס לכיוון ראשון לציון כשבדרך, לבקשתו של יובל, ניסינו ללמד אותו כמה שירים בסיסיים של הלהקה - אך בלי הצלחה ניכרת לעין.
לנהג האוטובוס נמאס מאיתנו די מהר, ובתחנה אחת לפני התחנה המרכזית כבר טיטא את כולנו החוצה.
כשסוף סוף הגענו לתחנה המרכזית בראשון חיכו לנו שם כ90 מטאליסטים חסרי סבלנות.
"זה בסדר.." הרגעתי את ההמון המזיע והזועם, "הגעתי.."
"אתה האוטובוס?" התעניין ספרו (<-הגנב עם הצב).
"ספרו?" התפלאתי "מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"מכרת לי את הכרטיס שלך לפני שבוע.. שכחת?" אמר ספרו לוחץ את ידי בחום.
"האומנם?" שאלתי. "בכמה מכרתי?"
"הממ.. 170 שקל." אמר ספרו.
מיהרתי לבדוק בארנק אם הכרטיס נמצא.
~לעזאזל המנוול הקירח צודק!~
אבל זו לא היתה דאגתי העיקרית.
האוטובוס המאחר היה האישו האמיתי.
בעוד האוטובוס מתמהמהה אירגנתי הימורים זריזים.
כל משתתף מסכן שקל אחד, ומנחש חמישה שירים של מגהדת', המנצח שניחש את מספר השירים הרב ביותר שמגהדת' ישירו בהופעה היום יזכה בכל הקופה.
אחרי שעתיים של איחור, הופיע לבסוף האוטובוס - מלא כמעט לגמריי במטאליסטים נינוחים שהתבדרו במזגן.
ההתנפלות היתה צפויה.
מאה שמונים זוגות ידיים מהן שחורות ציפורניים ומהן עטויות ניטים נשלחו לפתח האוטובוס מנסות לטפס בעד החלון או להכשיל את אלה שכבר הניחו את רגלם על המדרגה הראשונה.
"חבר'ה תרגעו!" ניסה נואשות אחראי האוטובוס לדבר אל ההיגיון של קהל מטאליסטים זועם ומוכה חום. "ההופעה של מגהדת' היא רק באחת בלי-"
המשך המשפט נקטע במרפקו של מטאליסט שהצליח לטפס מעלה.
"זוזו, זוזו בבקשה.." אמרתי מפנה מטאליסטים מדרכי, "יש לי פלאפון.. הפלאפון שלי מצלצל, מוכרח לעבור.."
רק כשדרכתי על אחראי האוטובוס הסרוח על הרצפה ידעתי שעשיתי את זה.
דלת האוטובוס נסגרה בנשיפה על ידו ארוכת הציפורניים של מטאליסט חסר מזל.
רק אז שמתי לב לפלאפן המצלצל שבכיסי.
התיישבתי ליד החלון, ועניתי לצלצול.
היה זה אסי, אחד הטבחים מהגדוד שלנו, שגם הוא מצא את עצמו בדרכו לפסטיבל.
"מה נישמע?"
"הכל בסדר.." עניתי מנופף לספרו יובל ועוד 20 חברים מוכי גורל ואומללי מבט אותם זנחתי מאחור. "אתה כבר שם?" שאלתי.
"כן!" הוא ענה.
"התחילו להופיע שם!" נידבתי.
מלמולים נרגשים מילאו את האוטובוס הצפוף.
"מי מופיע עכשיו?" שאלתי נרגש.
"לא הספקתי לקלוט את השם שלהם.." ענה אסי, "הם שרים עכשיו את 'אחת שתיים איי, בדיקה בדיקה' המפורסם.."
"תשיג לי חתימה, אני בדרך!" אמרתי לאסי.
נחלצנו מהאוטובוס בצווחות התרגשות, ורק אחרי שהוא עזב הבינו המטאליסטים כמה יחסר להם המיזוג שבאוטובוס.
עבור לובשי שחור, ארוכי שיער, וגבוהי נעליים לעמוד בלחות של חוף הים תחת שמש הצהריים הקופחת הוא סיוט מתמשך.
בכניסה שומרים חמורי סבר ורעי לב ערכו פשפוש חטטני בתיקי הנכנסים, שולפים משם כל דבר אכיל.
בקבוקי מים מלאים נערמו בכניסה, וכן סנדוויצ'ים ושאר מיני מאכל.
"אבל זה הלק השחור שלי!" יבבה גוטית אחת שעה ששומר זרק את הלק (אחרי בחינה מדוקדקת) לערימה ההולכת וגדלה של חטיפים.
"לא רשום על זה שזה לא למאכל.." הוא תירץ, "הלאה!"
פאנקיסטים נפרדו בדמעות מצמידי הניטים המחודדים שלהם, אחרים החביאו אותם בסנדוויצ'ים, אך ללא הועיל.
מרגע שנחתכו הכרטיסים ונענדו הצמידים (עם דגל המדינה המתנוסס עליהם) הפטריוטיים נפוצו כל החוגגים כמו חולדות אל מתחת לסככות, למרזבים או
לכל מקום המציע קרירות וצל.
הפאנקיסטים שביניהם נדהמו לגלות שבעבור שתיה קרה עליהם לפתוח משכנתא.
"שמונה שקל מים? בליאד נאחוי" את השאר לא הצלחתי להבין.
כדי להפקיד את התיק שלי ב'שמירת חפצים' היה עליי להפרד מחמישה שקלים שדווקא התאימו מאוד לארנק שלי.
הושטתי את תיק הפיקאצ'ו שלי לשומרת השברירית, שכמעט כרעה תחת הנטל שלו, ויצאתי 'לחגוג' בחום הלוהב של פסטיבל מגהדת'.
אחרי עוד שתי נגלות של אוטובוסים שוב כולנו התקבצנו יחד.
פגשתי בהראל, באסי, בספרו שוב, באדין, בעמית, בזרובבלה, ביובל וביובל, בנעם, ובעוד כמה אנשים שהשמות שלהם לבטח לא מענינים אתכם ובמי לא בעצם התאכזבתי לגלות שחולצת המגהדת' שלי אותה קניתי לפני כשנה בשוק ראש העין ונחשבה בעיניי כפנינה נדירה, עברה שיכפול וכעת לכל אדם שלישי בפסטיבל יש חולצה שכזו.
הידקתי את חולצת ההוואי שלי לגופי מחמת הבושה, וחיכיתי שיתקרר מעט.
כשהתחילו רוחות הים הקרירות לנשוב, עלתה על הבמה הלהקה הראשונה.
כמה מטאליסטים סקרנים התקבצו סביב הבמה, ועשו את עצמם מקשיבים.
בהופעה השניה על לבמה דיסטורטד, כשבראשם בחורה חלודת שיער שלבשה משהו שנראה כמו מגבת עור שחורה מחוברת בכמה סיכות ביטחון, ממנה צמחו זוג רגליים עבות כבולי עץ, ובכל צעד שלה על הבמה נדמה היה כי הדאבל באס המשיך לפעול מעצמו. התחושה הכללית היתה של 'היהודים' על רגל שמאל.
ההופעה השלישית היתה קרן האור שלי בפסטיבל, להקה שסווגה כסודית ביותר הפתיעה את הקהל בניגון נהדר, ובסולן ששר כמו נתקע לו דילדו משוח בסחוג בישבן.
"אנחנו מאסטררריף הרעים הסולן בקולו המתקקסן, תודה לכם!" וכך ירדו להם מהבמה הלהקה היחידה שהעבירה לי את החום.
שלושת רבעי שעה אחר כך (הזמן שלקח להם להחליף את התופים ממתופף שמאלי לימני), עלו לבמה קרוס פייר - להקת הגלאם המפורסמת. (וכמו שדייב היטיב להגדיר GLAM - Gay LA Music).
הם נשמעו כמו שיר פתיחה של הפאוור רינג'רס.
כך שאת שעת ההופעה שלהם העדפתי להעביר בחברת מעריץ ותיק של מגהדת' שסיפר לי גדולות ונצורות על ההופעות של ימי קדם, או בחברת מוכרי אביזרים שלשוא ניסו להסביר לשוטרים כי הניטים שהם מוכרים הם לא כלי רצח, ואפילו בחברת ארטיק בננה שרק טיפטף לי על הג'ינס.
הכל עדיף על קרוס רינג'רס.
אחר כך הופיעה הלהקה אותה לא אשכח, להקה בשם להבות'.
הבאסים הרעימו - האות להתחיל בפוגו חסר העכבות ניתן, וכעת לא היה מטאליסט קשוח אחד שלא הזיל דמעה לנוכח האומץ שהפגינו האנשים במרכז המעגל.
הפוגו הסוער, פיתה אותי כמו פיצה בפסח.
התקרבתי בהיסוס מה למעגל ההולך ומתרחב של התגוששויות וחבטות.
ראיתי את ספרו מזנק פנימה, וחוזר בלא פגע, והחלטתי להצטרף גם אני.
השיר נגמר, וכך גם הכתפיים שלי.
"זה היה נהדר!" אמרתי לספרו, "חכה לשיר הבא!" הבטיח ספרו.
בשיר שלאחר כך ראיתי את ספרו מאבד את משקפיו, ואז מזנק בצלילה חזרה אל התופת, וחוזר משם כשהזוג בריא ושלם בידיו.
"הייתי צריך לפוצץ למישהו את הביצים כדי להגיע אליהם.." הסביר ספרו מתנשף.
רגע לאחר מכן, הופיע פרץ המכוער, כשחיוך מרוח על פניו.
"לא תאמין.." הוא סיפר בגאווה, "מישהו העיף לי כזה אגרוף למפשעה, אני בקושי יכול ללכת.." הוא אמר וקרס לאחור.
~זהו זה!~ גמרתי אומר בליבי שבפוגו הבא אככב גם אני.
הדאבל באס הרעימו, ושוב נפער המעגל.
התכוננתי לשעת כושר, חיפשתי פירצה להידחף אליה כדי לגרום נזק מקסימלי למעגל הכתפיים המסתחררות - כאשר זוג ידיים נעלמות דחפו אותי קדימה.
שני לבושי שחורים כבדי גוף הופיעו משני צידי ראשי, נופלים אפיים ארצה לוקחים עמם את המשקפיים היקרות שלי, שאת מחירם מזכיר לי כל חודש חשבון האשראי המקולל.
וברגע שקמו שוב על רגליהם המשיכו לקפץ במשנה טירוף ומרץ.
באימה בהיתי בעשרות זוגות נעליים כבדות שחורות ומטושטשות מאוד למראה שבות ומזנקות במעגל הגדול, בו היכנשהו נמצאות המשקפיים שלי.
ניסיתי לזעוק, אך הייתי במיעוט מול 40 מגברים ענקיים.
ניסיתי פנטומימה, ואחד מהפוגיסטים שהבין את השפה זינק פנימה לתוך הכאוס והביא לי את שבקשה נפשי.
שלוש דקות אחר כך, מצא מטאליסט אחר את החצי השני שלהם.
דידתי אח מחוץ למעגל אוחז בשני החצאים השטוחים שעד לפני שלוש דקות כשהיו בעלי נפח ומחוברים יכולתי לקרוא להם משקפיים.
"אתה בסדר?" שאל ספרו, ואפילו בלי משקפיים ידעתי שעל פניו נסוך מבט ה-'מזל שלי זה לא קרה'.
"כן.." אמרתי מדוכדך, "אני רק מבואס מזה שלא אוכל לראות מגהדת' על הבמה כמו שצריך, ושההורים ירביצו לי בבית כי שברתי את המשקפיים.."
מעגל של אנשים סקרניים החל מקיף אותי.
"אתה בסדר?"
"אפשר לעזור?"
"זה מספר גבוה?"
"גם לי קרה בדיוק אותו דבר רק בספארי.."
הקשבתי בנימוס לטיזבאטים של האנשים שסביבי, כשלפתע עיגול כחול ומטושטש פגע ברקתי.
"שיהיה ברור! אתה מחזיר לי את זה אח"כ.." נשמע קולו המוכר של יובל (הקמצן), חברי למשכבר.
גיששתי אחרי העיגול הכחול והמטושטש, ואנחת רווחה ואושר נמלטה מפי שעה שזיהיתי את העיגול הדביק.
"תודה רבה זרובבלה.." הודיתי לנ"ל, על מעשה החסד שלה, מחייך באושר על ששב אליי מראה עיני.
"אין בעיה, תבוא כל יום.. או משהו.." ענתה, וצחקקה.
"אני לא יודעת איך אתה עדיין ממשיך לחייך אחרי שדבר כזה קורה לך.." אמרה עמית מתפלאת.
"איך מישהו יכול להיות עצוב כשמגהדת' עולים בעוד פחות משבע שעות על הבמה?" שאלתי. "ובמיוחד ששוב יש לו סיכוי לראות את זה קורה.."
"ובכן, יש לך יותר איזולירבנד כחול ממשקפיים כרגע.." היא ציינה.
"אני יודע.." עניתי, "וחלק גדול ממנו גם דבוק לי לגבות ולעור (הצעה של יובל לשיפור הייצוב), אבל העיקר שאני רואה בערך.."
חזרתי לא הבמה.
הקהל פינה לי דרך ביראת כבוד.
"הרופאים אמרו שלא אוכל לראות שוב, אך כוח הרצון שלי חזק, ואני לא ויתרתי.." הרעמתי בקול.
כמה אנשים נגעו במשקפיים כדי להאמין.
נורא נהניתי מכל תשומת הלב הזו, אך היא נגוזה באחת ברגע שסטלה מאריס עלו לבמה.
הסולן נראה נשי יותר מעבת הרגליים אדומת השיער שבהתחלה, אך עם יותר כישרון.
לשווא הפצירו בו השורה הראשונה שישיר את הפיינקילר שירם המפורסם של ג'ודאס פריסט, אך הוא לעג לתחינונים ובמקום הם עשו קאבר לשימי נר על החלון.
בהופעה הבאה כבר ירד הלילה - להקה חשובה באמת עלתה לבמה.
אינטרנל גריי!
להקת הבלאק המבטיחה בשיראל.
לצערי לא יכולתי לכבד אותה בהד באנגינג נלהב, שכן המשקפיים איימו לנשור מעל אפי בכל רגע, לכן הסתפקתי בהנהונים משדרי מוטיבציה, וצעקות עידוד.
לאחר ההופעה התחיל להיות צפוף למדיי מקדימה.
בהיגיון בריא הסקתי שככל שמועד עלייתם של מגהדת' לבמה מתקרב, כך גדלה הצפיפות, משמע - עליי להזדרז.
מיהרתי לשמירת החפצים, שם פדיתי את תיקי ביזע ודמעה.
ומשם אצתי רצתי לכיוון הבמה.
המראה הכללי הזכיר הלוויה של אדמו"ר חשוב - אלפיי לבושי שחורים מצטופפים, נעים גלים גלים לעבר הבמה.
הנפתי את תיקי מעל ראשי והסתערתי קדימה.
ומאחר ומרפקיי עמדו באוויר, הסתפקתי בגידופים והתנצלויות לפרקים.
הגעתי עד לשורה השניה שם התחוור לי לחרדתי שאיני מסוגל להוריד את התיק - או את היידים שלי מחמת הצפיפות שמסביבי.
במאמץ עילאי הצלחתי למשוך אותו על גבי.
"בשביל מה אתה צריך את התיק פה?" שאל קול מוכר של שמן לשעבר מאחוריי.
"יש פה תקליט שאני צריך להחתים בשעת הכושר.." עניתי.
"הו.." אמר הראל, "אגב, אם אתה צריך הסעה אני-"
המשך המשפט נקטע עם כניסתם של דיסטרקשן לבמה.
המגברים הוחלפו בזמן שבין ההופעות, ובמקום מגברי מארשל גדולים ומעוררי אימה ניצבו שם מגברי גליין קרוגר מפלצתיים ומחוררי אוזניים.
הלחץ מאחור הפך בלתי נסבל, גלים גלים חוזרים ונשנים של דחיפות מירפוקים ושיפור עמדות עלו מאחור - לו הייתי בחורה כבר הייתי נכנס להריון, ולו הייתי בהריון כבר הייתי מפיל.
מקדימה מאידך, הסאונד מחורר גרם לי לחרוק שיניים במאמץ למנוע מהמוח לנזול מהאוזניים החוצה.
"זה שיר" הרעים הסולן, "על איש שמן עם סכין גדול.."
למשמע ההכרזה על שירם המפורסם של דיסטרקשן - 'הקצב המטורף' - הקהל השתולל.
הלמות התופים והגיטרות המצווחות הפכו בלתי נסבלים ממרחק של 4 מטרים מהמגבר העצום, האוזניים הכריזו פסק זמן, וכך למשך כמעט רבע שעה לא שמעתי דבר מלבד צפצופים ורעשים סטטיים.
בין שיר לשיר התרברב הסולן בשליטתו בשפה: "אתם משוגיים!" הכריז הסולן במבטא גרמני בולט, "Your fucking crazy" תרגם.
ובשירים הראל ואני החזקנו ידיים, מנסים שלא להיסחף בים השחור.
השיטה התגלתה כיעילה, ואחרי שצירפנו עוד שלושה מטאליסטים צעירים למשפחה המחובקת - כבר לא ניתן היה להזיז אותנו, עד לסיום ההופעה של דיסטרקשן.
מחמת הלחץ והדחיפות נפתחה אחת מהכתפיות של התיק, ונאלצתי להניחו על הרצפה.
בכל פעם שהופיעו אנשים עם כוסות מים להרוות את הקהל הצמא והצפוף - זכה גם ילקוטי במנה נכבדה של מים.
בהדרן של דיסטרקשן גם נכנס הזרנוק לפעולה, דבר שהציב את התיק שלי בליבה של שלולית הולכת ומתרחבת.
בשלב זה כבר לא חשבתי על חוברות הקומיקס, והספרים שלבטח כבר נהרסו במים, לא חשבתי על הדיסקמן היקר שנמצא בתיק, וגם לא חשבתי על האיש מאחוריי שהתעקש לדחוף לי אצבעות לתוך המכנסיים - רק ייחלתי שדיסטרקשן, על אף איכות המופע שלהם, יפנו כבר את הבמה ללהקה החשובה באמת.
דיסטרקשן נראו שבעי רצון מההופעה, אם תשאלו לדעתי, הם ללא ספק ארבעת האנשים שהכי נהנו בפסטיבל.
"תודה רבה ישראל!" הרעים הסולן אחרי סולו תופים משובב, ואחר כך גם פיזר הבטחות אודות ביקור נוסף בקרוב, וגם הציע לעבור לגור בארצנו על בסיס קבוע.
לבסוף נאלצו מארגני הפסטיבל להורידו בכוח מהבמה, תוך שהוא מרעיף נשיקות לעבר הקהל.
דיסטרקשן ירדו לבסוף, וכעת נותרה עוד חצי שעה עד עלייתם המשוערת של מגהדת'.
"הם כאן.." נשמעו התלחשויות (כך הבטיח לי הראל, שכן אני כבר מזמן לא יכולתי לשמוע דברים שלא גירדו את ה2 בסולם ריכטר).
על מגברי הגליין קרוגר נוספו עוד קומתיים של מגביי גליין קרוגר, ומסביבם עוד יער שלם של מגברים שהביאו איתם מגהדת'.
ניתן היה לחתוך את המתח בגרב חדשה ורכה.
השעה כבר היתה אחת וחמישה, העייפות עמדה להכניע אותי.
שני מטאליסטים בוגרים וחצופים מרפקו את דרכם בהחלטתיות לכיוון השורה הראשונה, מעגנים את מקומם על ידי אחיזה איתנה בגדר הברזז שהפרידה בין הקהל הסואן לבמה.
לא היה לי כבר כוח להתנגד, אלא שאז נזכרתי בדבר מה חשוב מאוד.
"חבר'ה.." לחשתי לשניים.
"מה יש?" הם שאלו.
תשואות רמות נשמעו מכיוון הקהל, שעה שצליל פריטה נשמע מהרמקולים, אך הן הוחלפו בין רגע בנהימות אכזבה שעה שאחד הסאונצ'קרים הופיע כשהגיטרה של דייב אחוזה בידו.
"אתם רואים את התיק של הפיקאצו' בלב הים הזה שם?" שאלתי.
"זה שזרזיף של מים יוצא מהריצרץ' הפתוח שלו?" וידא.
"כן - זה.." אמרתי, "בתוכו יש ספר של דודו גבע שבין דפיו מסתתר לו תקליט חשוב מאוד.." הוספתי כממתיק סוד.
השעה היתה כבר אחת ועשרים, עפעפיי נעשו כבדים יותר ויותר.
"מוכנים?" שאלתי מבליע פיהוק.
"כן!" ענו השניים.
"שלוש ארבע, זרוק!" ציוויתי.
מי מהקהל שהסתכל היטב לכיוון הבמה, יכול היה להבחין בתקליט בשווי 130 דולר, אליו מחובר לורד שחור באמצעות איזולירבנד כחול מעופף בקשת קצרה אל הבמה, אך מתנגש בדופנה ונופל אל הבוץ שלמרגלותיה.
"מאבטח! הלו מאבטח!" החלו צועקים כל אותם עדים לדרמה.
כשסופסוף שעה אחד המאבטחים לתחנונינו הסברנו לו בליווי תנועות ידיים מה התרחש, וביקשנו ממנו להרים את התקליט ולהניחו על הבמה.
...
..
.
הוא הבין.
"מושלם! מושלם!" קפצתי מהתרגשות, "התקליט על הבמה, עכשיו אין סיכויי שדייב לא יבחין בו.."
"רשמת עליו שם וכתובת?" שאל אותי אחד שעמד לימני.
"לא, הייתי צריך?" שאלתי.
"איך דייב ידע למי להחזיר את התקליט.."
"לא נורא.." אמרתי אופטימי, "אני בטוח שהתקליט יחזור אליי.."
בדיוק אז הופיעו עוד כמה אנשי במה, גוררים בעקבותיהם עוד ועוד מגברים.
אחד מהם, הונח בדיוק רב במקום המשוער בו נחת התקליט על הבמה.
"הוא לא יראה את זה.." אמר המטאליסט.
"עוד לא אבדה תקוותנו!" הזכרתי לו, והמשכתי לכסוס את ציפורניי.
סאונד מן נוסף שוידא את תקינותם של הכבלים המוליכים והחיווטים הלך לאורך הבמה ולפתע נתקל בדבר מה רבוע צבעוני המחובר ללורד וכנראה שמאוד הפריע בנוכחותו על הבמה.
"ראיתם את זה?!" שאלתי מתפלץ.
"הוא פשוט.." אמר מטאליסט חצוף1.
"זרק את זה כמו חתיכת קרטון חסרת ערך.." השלים אותו מטאליסט חצוף2.
"מישהו ראה איפה זה נפל?" שאלה מטאליסטית ברת מזל מהשורה הראשונה.
"הנה זה שם.." אמר שכנה מימין מצביע על ערימת אשפה לחה.
"מאבטח!" קראנו כולנו במקהלה.
"עכשיו תשמור את זה אצלך ואל תעשה שטויות כאלה שוב.." הזהיר אותי מטאליסט חצוף2, "יש לך מזל שהמאבטח אוהב אותך.."
החזרתי את התקליט לתוך הספר הלח, השעה היתה כבר אחת ושלושים וחמש, ובדיוק כשסגרתי את הרוכסן נשמעו שאגות התלהבות.
הגבהתי מבט, ועד כמה שיכולתי לראות מבעד לעדשות רוויות המים, מטונפות מזיעה, מכוסות האיזולירבנד מבעד לערפל של מכונות העשן שעל הבמה הגיח דייב (!!!!!!), בידיו הגיטרה המפורסמת.
הלכה השחורה שלה מבהיקה באור הזרקורים, ואז מבלי להכביר במילים, החלו לנגן את השיר הראשון מתוך האלבום החדש שלהם. (דואר שחור היקום - אם מישהו מתעניין).
"הו! דייב! הו דייב!" קראתי באושר, "אין לך מושג כמה חיכיתי לך!, אתה האור שבחיי! אפילו מבעד למשקפיים המרוסקות אני יכול לזהות את תווי פניך המוכרים לי כלכך, תווי פנים שניבטו אליי מכל בוקלט ומכל קטע מעבר בקלטת המיתולוגית של ביהיינד דה מיוזיק - והנה אתה כאן, במרחק של פחות מעשר מטר ממני, דייב תחזיק אותי! אני עומד להתעלף.." אמרתי בנשימה אחת, ואחרי מחשבה הוספתי, "דייייייב!"
עוצמת המגברים כמעט קרעה את הבשר מעליי, אך המראה של דייב ממרחק של פחות משמונה מטר השכיח ממני את כל הצרות.
ובכן, כמעט את כל הצרות.
בסיום השיר הראשון, לקול התשואות, החל הלחץ מאחור להתגבר.
המטאליסטית ברת המזל נראתה לפתע במצוקה, המסכנה נמעכה ולשווא ניסתה לזעוק מעל שאון המגברים למאבטח שיבוא ויחלץ אותה.
למזלה היא הצליחה לשלוח יד אל תוך כיסה ולשלוף מתוכו את הסלולרי שלה, ובאמצעות תאורת המסך שלו אותתה למאבטח שחש לעזרתה ומשה אותה מתוך ההמון המוחץ.
בשיר השלישי (בעור שיני מתוך ספירה לאחור להכחדה), זועזעו כל אמות הסיפין, הגדר חרקה וגנחה תחת משקלם של חמשת אלפים מטאליסטים שרצו חלק בתהילה.
המאבטחים מיהרו לתמוך בגדר אך היה זה מאבק אבוד מראש.
כשראו שהגדר עומדת להיבקע, הם שלפו את הזרנוקים והחלו משפריצים על השורות הראשונות בניסיון לדחוק את ההמון אחורה.
הייתי בגהינום -
הרמקולים המפלצתיים החרישו את אוזניי, סילון המים ניתך על פרצופי ואיים לפרק את משקפיי מעליי, מאחוריי ההמון הדוחף ומלפני השוטרים והמאבטחים מכים ודוחפים אותנו חזרה לאחור.
לבסוף, בזמן שנדמה כנצח, נפלה הגדר - מאז חומת ברלין לא הרגישו רבים כל כך הקלה שכזו בנפילת מחסום.
ומיהרתי אחורה ללב הקהל - שם, כך האמנתי, בטוח יותר.
אך המציאות טפחה על פניי.
בעודי משפר במרץ לאחור, חותר במרפקיי כנגד הזרם, נפערו מעגליי פוגו כמו גייזרים פורצים בכל מקום אליו פניתי.
חרד לגורל מה שנשאר ממשקפיי נסתי על נפשי, יוצא ונכנס לפרקים למעגלי פוגו מפחידים.
"No escaping pain! you belong to me!" הרעים קול הפעמונים של דייב באוזניי השסועות.
ברחתי רחוק ככל האפשר מהבמה, שם התחולל כאוס.
מעריצים שהיכו שוטרים שהיכו מארגנים שהיכו צלמים, שהיכו מאבטחים שהשפריצו על כולם בזרנוק.
השיר הבא היה 'להתעורר מת' , אחד השירים האהובים עליי.
מצאתי לעצמי מקום נוח בסוף הקהל, רחוק מכל האגרופים המתנפנפים והזרנוקים הדרקוניים.
ופתאום נתקלתי בנעם.
"היי נעם!" אמרתי, "אל תנסה לומר כלום.. אני גם ככה לא שומע דבר.." הרגעתי אותו.
נעם, עיניו הכחולות נוצצות בהתרגשות.
"אלה מגהדת'!" קראתי את שפתיו, "והם בארץ!!" הוא אמר נרגש, חנוק מדמעות.
הסכמתי איתו - הגענו אל הירושה והנחלה - ללא ספק.
המסר האחרון של דייב למדינת ישראל היה.
אנחנו נעשה הפסקה קצרה עד שהמאבטחים יקימו מחדש את הגדר, בינתיים נצא לרבע שעה הפסקה, ונחזור אח"כ - אנחנו לא רוצים שמישהו פה ייפגע.
וכך במשך חצי שעה ארוכה ניסו המאבטחים לדבר אל קול ההיגיון של חמשת אלפים מטאליטסים עייפים ועצבניים והתחננו בפניהם (תוך איומים חוזרים ונשנים) שיפנו את המתחם.
אפס - יהודי לא מגרש מטאליסט, ושום מטאליסט לא התרגש מהאזהרות של כחולי המדים.
וכך מצאתי את עצמי שעה אחר כך מיבב ומיוסר במשקפיים מרוסקות ותיק דולף ברכב של הראל.
"הם סגרו את ההופעה!" אמרתי כלא מאמין דופק את ראשי בזגוגית.. "הם פאקינג סגרו את ההופעה הכי חשובה בחיים שלי!"
"אחרי ארבע שירים בלבד." הוסיף הראל מנסה לעזור.
"נאאארעע!" אמרתי חלושות ונרדמתי.
התעוררתי בבית של הראל, בלי נעליים בלי משקפיים ובלי רצון לחיות.
אבא של הראל (נעים מאוד דני), בניסיון לפצות את כולנו על ארועי האתמול, הסיע אותנו לכפר סבא להמבורגר.
החיפושים אחריי זוג נעליי העלו חרס, אני עדיין חושד במנקה המסתורית של הראל.
ולבסוף הגעתי להמבורגריה נעול בנעליי קיפי חמות להחריד וגדולות עליי בעשר מידות, ועם חדות ראיה כשל חילזון בכוס קולה.
ביקשתי מהראל שיקריא לי את התפריט.
"יש 120 440 ו600 גרם של המבורגרים.." הקריא הראל.
"מה ההבדל?" התענינתי?
"אני חושב שהמחיר.." ענה הראל, "אני אקח דאבל צ'יקן.."
"אני אקח 600" אמרתי, "מספר עגול ויפה.."
"תוספות?" התעניין המוכר ארוך הקוקו.
התבוננתי בריבועים המוטשטשים שמתחת למלקחיים המבהיקות.
ירוק, אדום, ירוק יותר, לבן, צהוב, ורוד, סגול, ועוד ירוק.."
"שים לי את כל דבר ירוק.." אמרתי באומץ.
ההמבורגר הגיע אליי בליווי של צ'יפס.
הרמתי את הכתם המטושטש מעל המגש שלי, וכבר הבנתי שעשיתי טעות כבדה.
"למה זה כל כך כבד?" שאלתי את הראל.
"ככה זה כשמזמינים יותר מחצי קילו של בשר.." ענה בפה מלא דאבל צ'יקן.
שלושת הקציצות הענקיות הציצו אליי מבעד ללחמניה העבה, ואני לקחתי נשימה עמוקה.
"קדימה! , עוד ביס אחד!" עודדה אותי הראל ואחיו.
"אני לא יכול יותר.." אמרתי בשיניים חשוקות, מפחד שאיזה המבורגר יקפוץ מחוץ לקיבה שלי
"אין לא יכול יש לא רוצה!" נאם הראל.
"אני לא רוצה?" ניסיתי.
"את לא רוצה שיזמינו אותך להמבורגר שוב?" חקר.
"אני רוצה, אבל-" גנחתי.
"אז אל תעליב את ההזמנה שלי!" אמר הראל כועס.
התבונבתי בחתיכת ההמבורגר המטושטש האחרונה, שעמדה ביער של עלי חסה אותם היה עליי לפלות מהלחמניה תוך גישוש עיוור, והחזירה לי חיוך.
אחרי קרב מבטים קצר הסתערתי על החתיכה הסוררת, ובאחת בלעתי אותה.
התחושה היתה כמו עגל שלם זינק אל תוך לועי הפעור.
מיהרתי לתחוב אצבעות לתוך אוזניי הכואבות עוד מאתמול שמא בשר טחון יתחיל לנזול מתוכם החוצה.
"כל הכבוד!" אמר יועד (אחיו של הראל) מוחא כפיים, "עכשיו הצ'יפס.."
התבוננתי במנת הצ'יפס שלי.
קרטון המקלות הצהובים שעד לפני רגע נראה לא יותר מאיים מקופסאת קיסמים דקים הפך לפתע לעציץ צ'יפס מפואר ופורח שמכל עלעל קטן פורץ לו שק תפוחי אדמה ענף.
"אפשר לעשות את זה בטייק אוואי?" שאלתי, "מחפה על פי שמא אפלוט חתיכות עגל על מכנסיי.."
בנסיעה לכיוון הטרמפיאדה של הבית איש לא החליף איתי מילה.
"עדיין כועסים עליי בגלל הצ'יפס?" שאלתי אוחז עדיין בידי את עציץ הצ'יפס המקולל.
נבעטתי אחר כבוד לטרמפיאדה, שם הענקתי לקבצן מאושר את הצ'יפס ועשיתי את דרכי המטושטשת הביתה על נעליים לוהטות וקשות סוליה.
וכך נפלתי שדוד על השטיח בסלון - לא בטוח אם ליקויי השמיעה מקורם במגברים המפלצתיים או שמא בבשר שסתם לי כל חור.
ליתר ביטחון החלטתי לישון עד אשר אשוב לשמוע משהו.
בתמונה, תשע עשרה שירים שישראל לעולם לא תזכה לשמוע, יומענים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו