| 11/2003
ממש לפני גיוס. היו שלום ותודה על העיזים.
"מה זה?" שאלתי את תמר ודפנה, כשהגישו לי שמינית בריסטול מקושקשת.
"תקרא!" הציעה דפנה
השפלתי מבט אל הבריסטול הצבעוני והקראתי:
'לדורון, לרגל גיוסך.. הוראות שימוש במתנה:
שלב 1: הבא את המתנה לבסיס.
שלב 2: תחטוף מכות.
שלב 3: 'שלב חסר'.
שלב 4: היכנס לכלא , הוריי!'
סיימתי להקריא והבטתי בהם.
"נו? מה אתה אומר?" שאלה תמר.
"איפה המתנה?" שאלתי מאבד סבלנות.
"אהה! אופס!" נזכרו השתיים, ומיהרו לתת לי את המתנה בשלוש שלבים פשוטים.
הראשונה הגיעה בחבילה דקה בגודל של טלוייזית פלאסמה 58 אינץ'.
"שוב פעם פוסטר?" שאלתי, נזכר בפוסטר המזוויע שקיבלתי בכיתה ד' עליו היו מצויירים באגירה, בלו , קא ומוגלי, משתעשעים בג'ונגל. (הפוסטר הדיר שינה מעיניי במשך כמעט חצי שנה, הרגשתי שבגירה נועץ בי מבטי זימה בשנתי מבעד לעיניים צהובות, ומוגלי שולח כף יד רזה ושחומה לכיוון גרוני..)
דפנה ותמר שתקו.
המשכתי לקרוע את העטיפה, נזכר במדורה הקטנה שעשיתי מתחת לבית מהפוסטר ההוא.
"זה לא פוסטר!" קראתי בהקלה, "זה חוברת צביעה ענקית של פו הדוב!" הכרזתי.
"אנחנו יודעות.." אמר דפנה.
"איך אני אצבע את זה בלי צבעים?" שאלתי.
"אהה-הה!" אמרה תמר "זו כבר המתנה השניה שלך!" ושלפה קופסא רבועה עטופה בנייר.
"קריונים!" קראתי , "ארבעים ושמונה מהם.." ציינתי.
"איך אני אשנע את הציורים שצבעתי ממוזיאון למוזיאון בארץ בלי למבורגיני?" שאלתי, מנסה את מזלי.
"דפנה תסיע אותך.." אמרה תמר.
"היא תסיע לא!" מחתה דפנה.
"טוב, איפה האוטו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
תמר חייכה במבוכה, והושיטה לי קופסא מרובעת נוספת, בגודל של ספר רך כריכה.
"בטח כבר קראתי את זה כבר.." מלמלתי רוטן לאחר שגיליתי שאפסו הסיכויים לקבל למבורגיני לכבוד הגיוס.
כששלפתי מהעטיפה את Rusted pieces , מהדורת הDVD שיצאה מכלל הדפסה, הייתי זקוק לכמה מצמוצים כדי לעכל את הרעיון שאני הבעלים החדשים והגאים שלו.
"אז מה אתה אומר?" שאלה תמר.
"אני אומרת שבואו ונצבע את פו הדוב!" אמרה דפנה.
"סליחה?!" שאלתי מתנער, "זו המתנת גיוס שלי! ואתם לא תצבעו לי אותה!" צעקתי, עוצר את דפנה עם הקריון בחצי הדרך לדף.
"אל תהיה קמצן!" גערה בי תמר.
-קרב מבטים קצר..-
"טוב, דפנה.. את יכולה לצבוע" נכנעתי.
"יופי ביץ'" שיבחה אותי תמר.
וכולנו התיישבנו לצבוע את החוברת.
~~~~
"דפנה מה את עושה?!" גערתי בה, "את צובעת את העשן בצבע כתום!" אמרתי בפאניקה.
"זה לא עשן!" אמרה דפנה נפגעת, "זו אש.. תראה, היא אפילו בצבע כתום!"
"זה כי את צבעת את זה בכתום!" אמרתי פותח במערכה אבודה מראש.
"וזה אש!" אמרה דפנה.
"זה עשן!" התרסתי.
"זה אש!" הסבירה דפנה.
"זה עשן!" אמרתי במבט חמור סבר.
"הו, תראו מה השעה.." אמרה תמר ברוב טאקט. "אני צריכה ללכת לשיעור כימיה.."
~~~~
"תודה על הטרמפ." הודיתי לדפנה על ההקפצה לתחנת הרכבת הקרובה, "וזה היה עשן!" אמרתי טורק את
הדלת של האוטודפנה , וממהר לרכבת חדור תחושת ניצחון.
עליתי עם כל מיטלטלי לרכבת, והתחלתי נוסע לכיוון הרצליה.
בדרך, זוהיתי על ידי מספר חיילים , פספסתי את התחנה בהרצליה, צבעתי את עמוד מספר 9 בחוברת, איבדתי את קייס הדיסקים, והייתי עד לפח"ע (פעילות חבלנית עויינת) חסרת תקדים. כל זאת ועוד בעוד שתי שורות מעכשיו.
התמקמתי לי בנוחות על ארבע כסאות צמודי חלון ברכבת, ופרשתי שם את חוברת הצביעה המפלצתית שלי ואת הקריונים.
התתחלתי צובע במרץ את הבטן הכתומה של פו (לעזאזל יש לו הרבה ממנה), כשאיש עם דיסקמן לידי התחיל מתופף לעצמו על הבירכיים את סיימון וגרופינקל רגליו המגורבות מתנוענעות אנה ואנה על הכסאות שמולו והפרצוף שלו מחליף עוויות עם כל תיבה נוספת שמתנגנת.
~איך אני אמור לבצע צביעה אומנותית כשהצומי הזה כאן לידי משמיע קולות ועושה פרצופים של קוף עם כף סחוג שתחובה לו ברקטום~
החלטתי לעבור מקום.
נדדתי עם החוברת הענקי שלי מקרון לקרון, מחפש מנוח לבריסטולי ולי.
עמדתי לעבור קרון נוסף כששריקה מכיוון של חייל טרוט עיניים גרמה לי להסתובב.
"האלו אתה!" פנה אליי החייל מזדקף ממקומו.
"לא לא אנסתי קטינות! תעזבו אותי כולכם!" אמרתי, שעה שזכרונות הפוסט הקודם מכים בי ללא רחם.
"בואנה, אני לא ארביץ לך.." הבטיח החייל.
~פפפף! , כבר שמעתי את זה איפהשהוא לפני שני פוסטים, אבל נו מילא, מעניין אם הביצועים שלו טובים יותר מאלה של אבידן~
"בואנה, נכון אתה היית היום בצומת פורדיס?" שאל החייל.
"למעשה כן!" הודיתי.
"ונכון, נכון שתפסת טרמפ עם משאית ענקית של קוקה קולה?" הוא המשיך להקשות.
"אמת ויציב." אישרתי.
"וואלה ראיתי אותך שם, עם הכובע והשיער!" הוא ציין.
"ולא לקחת אותי טרמפ?" שאלתי , "תתבייש!" הוכחתי אותו.
"נסעתי בדיוק לכיוון השני של.." הוא גמגם.
"כן , זה מה שכולם אומרים.. העובדה היא ששנינו עכשיו על אותה רכבת שיוצאת מאותו מקום.." ציינתי.
מלא כלימה התיישב החייל חזרה במקומו לאחר שסימנתי אותו באות הקלון של 'אנטיפת מסריח שלא עוצר לטרמפיסטים' והחליט שעדיף לו לשתוק במקום להחמיר את מצבו.
התיישבתי על שולחן פנוי וחזרתי לצבוע את הבלון, הדבורים והשמיים, כשהרכבת נעצרה בתחנת בינימינה, שם עלו כמה בני מיעוטים לרכבת, מלווים בפמליה של ילדים קטנים.
המשכתי לחכך את הקריון הכחול בבלוק הציור, כשלפתע הרגשתי שמביטים בי.
הרמתי את מבטי מהבריסטול לא מופתע כלל לראות מולי ילדה קטנה עם הרבה ריר על הסנטר, נועצת מבט רב משמעות בחבילת הקריונים שלי בבלוק הציור, ובכובע המקושט שלי.
"מה את רוצה?" שאלתי אותה.
היא הכניסה אצבע לנחיר והמשיכה להתבונן בי בעיני עגל תמות.
החלטתי להתעלם ממנה, והמשכתי לצייר.
סיימתי לצבוע את הבלון, וניגשתי לחבילת הקריונים כדי להחליף את הצבע הירוק לכתום כששוב פגשתי במבטה של הכנעניה הקטנה.
"עדיין פה?" שאלתי אותה.
היא שלפה את אצבעה מהנחיר והכניסה אותה לפה.
"טוב הנה קחי קריון ותפסיקי לעשות לי מצפון!" נכנעתי, מגיש לה קריון חום.
היא לפתה את הקריון באצבעות נחושות חסרות קורדינאציה, והמשיכה להתבונן בי.
"על מה את מסתכלת?" שאלתי אותה , "תצבעי כבר את הגזע של העץ!"
הייתי צריך לקחת לה את היד ולהראות לה במה דברים אמורים עד שהיא קלטה את העיניין.
עוכרת ישראל הקטנה המשיכה להתבונן בי, ובד בבד להזיז את ידה לאורכו ולרוחבו של הדף מבלי להעיף מבט בתוצאות ההרסניות שהיא גורמת.
~לעזאזל! היא יוצאת מהקווים!~
"לעזאזל! את יוצאת מהקווים!" אמרתי לה בכעס.
מוכרת החמץ בפסח הקטנה המשיכה להביט בי , פיה הדולף פעור לרווחה, והקריון שבידה ממשיך לטייל שמאל ימין ובמעגלים מסולסים אקראיים.
לו היתה יכולה לדבר, מבוטחני כי היתה צועקת 'אללה אכבר' תוך השחתת בלוק הציור היקר.
נחוש בדעתי לשלוף את הקריון מכף ידה, שלחתי יד הססנית לעבר הקריון החום שהספיק כבר ללכלך חלק גדול מהשמיים ומהבלון של פו, בצבעים שמזכירים במקרה הטוב תעלת ביוב בצרות.
אך אז הופיעה לצידי, אוחזת בחוזקה בקריון כתום, אחותה הקטנה של הצועניה, שגם היא התחילה משרבטת במרץ.
מעניקה לציור מראה של אגם מיץ תפוזים.
שילוב כוחות של השתיים שיווה לציור מראה של חיריון פרה בשדה קלמנטינות.
למזלם הרב של שתי אזרחיות קליליה או הסביבה הופיע אבא שלהם, לפני שעלה בידי ללמד אותם בדרך הקשה איזה טעם יש לקריון כשמכניסים אותו לאף.
הוא הביע התפעלות מכישרון הצביעה של בנותיו הקטנות, והודה לי על שהעסקתי אותם במשך כל הנסיעה, ושהוא היה שמח מאוד להשאיר אותם אצלי, אלמלא הוא התכוון לשלוח אותם לקבץ נדבות בצמתים, והוא יורד בתחנה הבאה.
נפרדתי מהערביות הקטנות זבות החוטם בנפנוף אגרוף וחשיפת שיניים, ופתחתי בעמוד חדש צובע את מכרה הדבש אליו נקלע פו.
אט אט ובשיטתיות התמלאו המקומות סביבי, וזוגות עיניים רבים מצאו את שיטת הצביעה שלי למענינת מאוד, כמה ידיים אפילו נשלחו כדי להציע עזרה - סירבתי בנימוס מאחר והזכרונות הקשים מעמוד מס' 9 עוד השאירו עליי את חותמם.
~~~~
כשהגעתי לתחנה, מיהרתי לארוז ולעזוב, מתנצל בפני האיש שהתחיל לתת לי הערות בונות בכל הנוגע לצביעה יסודית של שטחים גדולים.
כמעט ויצאתי את דלת הרכבת, כשיד גדולה תפסה בכתפי.
"אני יודע לצבוע בעצמי! תודה!" אמרתי אוטומטית.
"זה המזוודה שלך?" שאל אותי איש שמן, אוחז בידו את קייס הדיסקים הכבד.
~~~~~
"וכמעט איבדתי את קייס הדיסקים שלי!" סיפרתי לדניאל שבא לאסוף אותי מתחנת הרכבת בהרצליה.
"אה-הה.." אמר דניאל בחוסר עיניין.
~מדהים כמה שהתרחקנו ב9 השנים בהם לא למדנו יחד.~
דניאל ואני ירדנו אצל שירן, שם הכלבים שלה ניסו לקחת ביס או שניים מדניאל שכבר היה מתורגל בקפיצות והתחמקויות מחיות עם שיניים.
כמובן שכמו בכל משפחה מרוקאית, הכריחו אותנו לנסות את כל הדברים שיש במקרר ומחוצה לו, ולו רק כדי לוודא שזה אכיל.
המארחת (אמא של שירן) עזבה אותי לנפשי כשביקשתי ממנה תה בטעם וניל, לאחר שהפכה את כל קופסאת התה על פיה כדי למצוא את הטעם המבוקש אך בלי הצלחה יתרה, היא ויתרה לי על התה, והסתפקה בלהאביס אותי בביצה עין וחצי כיכר לחם (עם חומוס).
את שאר הערב בילינו מול המחשב המקרטע של שירן, נאבקים בווירוס טורדני ובהאזנה דרוכה לעלילותיה של שירן באמריקה בשלושת החודשים האחרונים.
כשהשתעממתי החלטתי לרדת לסלון ולחנוך את הדיוידי החדש שתמר קנתה לי, שאיבד את כל העוצמה שלו, כשהכריחו אותי לנגן אותו על ווליום שרק כלבים יכולים להנות ממנו.
כשסיימתי לצפות בסרט, השעה כבר היתה חצות וחצי, והמארחת התעקשה שאשאר ללון - התנגדות היתה חסרת תועלת.
בבוקר למחרת מיהרתי הביתה בטרמפים, מזכה את הרחוב במבט אחרון בשיער היפה שלי.
בבית עמלו הכל, וכירכרו סביב סירים מחבתות וצלחות, סביב מה שתואר כמסיבת הגיוס שלי.
כשלמעשה, היה זה עוד תירוץ לכנס את המשפחה בשביל הרמת כוסית, והאבסה חינם.
החלטתי לתפוס תנומה לפני שיכריחו אותי לטאטא, לשאוב, לתלות או להביא דברים מהשינה.
כשהעירו אותי מסיבת הגיוס כבר עמדה בפתח.
חצי שעה אחרי שעת פתיחת השערים כבר הפך ביתנו למרקחה.
כמעט כל השבט (המשפחה מצד אבא), והניצולים (החבר'ה מצד אמא) הגיעו.
דודה שרה, דוד עמוס, דוד ג'וני, דודה גילה, דודה תמי, דוד רמי, דוד שמואל, דודה רונית, סבתא רחל, דוד פנחס, דודה מאירה, האערסים הקטנים ששמם ברח לי, האערסים המגודלים שבשמם אני לא נזכר כרגע והרבה מתנות.
אישית, הכי שמחתי לראות במסיבה סלבריטאים כמו יצחק בן צבי, זלמן שזר, ושי עגנון שהגיעו לרוב במעטפות, או סתם מגולגלים.
דוד ג'וני הביא לי במתנה חלוק רחצה ירוק, שלדבריו זה הדבר שישמש אותי הכי הרבה בצבא, דוד שמואל הביא לי ספר קשה כריכה בשם 'גיוס מוצלח' שמיד הפך למעצור של דלת חדרי.
אך המתנה השימושית ביותר ללא ספק היתה הקלמר שהביאה לי דודה גילה, שכלל בתוכו גם עפרונות מחדד ומחקים צבעוניים.
את רוב מסיבת הגיוס ביליתי בעמידה, מאחר שכל אימת שהתיישבתי שאל/ה אותי הדוד/ה לשלומי, ולהתרגשותי לקראת הגיוס, לא פעם כללו שיחות הנימוסים האלה גם סיפורים מרתקים על מורשת קרב אישית מפוארת ("יצאתי אליהם היו שלושים איש חמושים בתוך שוחות מבוצרות, ואני הייתי עם מקל אוזניים משומש..").
אבא דחק בי בלי סוף להקריא משהו פרי עטי.
לבסוף החלטתי להשתמש באחד השליפים למקרה חירום שאני מחביא במגירה המכילים נאום ודרוש שלא דורשים שום הכנה רטורית לפני הקריאה, שכן הם מנוקדים ומבוארים.
בפעם החמישית בה אבא ביקש את סליחת הנוכחים, תוך שהוא מבטיח להם שבעוד שניות מספר אשא נאום קורע לב, בדבר הצטרפותי לצבא הכיבוש, כבר לא היה לי מנוס.
שלפתי את השליף הקרוב ביותר, ואחר כחכוך קל הקראתי:
"מזה תשעה חודשים ששנתי נודדת לה, מדאגה. לא ידעתי מה מחכה לי, לא ידעתי למה לצפות, ובשבוע האחרון רק התפללתי שיצא בחתיכה אחת, חי.
לא אכפת לי אם הוא יגדל להיות הומוסקסואל, מפגר, חולה אידס, דיסלקט או כושי.
כל שאני יודע הוא שאהבתי אליו אינה תלויה בדבר.
אני מודע לעובדה שעל כל תשעת החודשים האחרונים בהם לא ישנתי, מצפות לי עוד שנתיים וחצי שכאלה, אך גם אליהן הכנתי את עצמי כבר נפשית.
אני לא אשבר מעניין כה פעוט, ומי יתן שרק ימשיך ויגדל.
אני שמח לארח את כולכם, אורחים נכבדים במעוני הצנוע, ולכבד את כולכם בטקס שכל בן בישראל עובר פעם בחייו.
רק בקשה ומילה לי אחת לפני שתמשיך אדוני המוהל, בעדינות!"
סיימתי להקריא את השליף, והמתנתי למחיאות הכפיים הרמות.
שלא הגיעו.
חזרתי שוב על השורות האחרונות, הצצתי שוב בכותרת - והחוורתי.
החלטתי להשתמש במפלט האחרון שנותר לי במצב מביך שכזה:
"תודה שבאתם, אני שמח שהבאתם לי מהכסף שלכם, תאכלו כמה שאתם רוצים, אבל במידה, אתם יכולים ללכת אם אתם רוצים, אני לא מכריח אתכם להישאר, ואם יש לכם בעיה, יש לי עורך דין בשביל זה.." שיננתי בעיניים עצומות את טקסט המארח השגרתי שלי.
אבא מיהר להציל את העיניין, כשהוא מצוטט קטע מתוך 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' והוסיף את המילים גיוס מוצלח בסוף הפסקה.
דבר שזיכה אותו בלא מעט מחמאות, ובמחיאות כפיים.
אחר דברים ודיבורים הוגש האוכל, האערסים המגודלים שניצלו את נוכחותי בסלון מיהרו אל המחשב, שם הם גרמו לנזק בלתי הפיך ביחסי הציבור שלי כשהופיעו בוובקאם, והטרידו את חברי רשימת האייסיקיו שלי.
גירשתי אותם החוצה בנפנופי מגב, והתיישבתי מאחורי המשך, נועל את עצמי בחדר, שולח התנצלויות לכל כיוון.
דפיקה בדלת הברזל הכבדה של חדרי הפריעה לי בעיצומו של משחק גאנבאונד מרתק.
"יבוא?" ניסיתי.
"צא החוצה!" פקד אבא.
"בשום אופן!" אמרתי, מחזק את אחיזתי במקלדת.
שלוש שניות אחר כך פרץ אבא את הדלת, וגרר אותי החוצה חרף מחאותי, שם הושבתי על כסא במרכז הסלון, כשדוד שמואל מצמיד אותי עם הגב לכיסא.
מבולבל, הספקתי להבחין במבטי הזימה שעל פניהם של דוד רמי, דוד ג'וני ודודה שרה.
"למה הם עוד כאן?" שאלתי את אבא.
אבא סימן להם בידו, והם זינקו קדימה.
דוד רמי אחז במספריים חדות, דוד ג'וני במסרק צפוף, ודודה שרה במכונת תספורת מזמזמת.
לפני שהבנתי מה קרה, 30 ס"מ של שיער כבר נכנסו לצווארון חולצתי.
זעקתי ומחיתי, התחננתי על נפשי ועל מעט השיער שעוד נשאר לי.
גם אמא הצטרפה לקריאתי, תוך זעקות של "אתם הורגים לי את הילד!! אתם שוחטים/רוצחים/אונסים לי את הילד!!"
אבא, משולהב עד טירוף ממראה השיער (שכה היה שנוא עליו) המקוצץ והמתפתל על הרצפה בכאב, צעק "עוד! עוד! עוד!"
בשלב מסויים הצלחתי להיחלץ מאחיזתו של דוד שמואל, ורצתי אל השירותים.
התבוננתי במראה באימה.
הנזק כבר נעשה..
~השיער שלי.. הוא כמעט ואיננו.~
פה ושם עוד היו שערות שגירדו את כתפיי, אך חוסר העקביות והגבהים המשתנים שעל קרקפתי היו בלתי נסבלים.
בידיים מורמות יצאתי אל מחוץ לשירותים, משאיר את שערותיי לחסדיהם של דודי.
"בסדר דוד ג'וני.." הסכמתי "סיים את העבודה.."
דוד ג'וני לא היה זקוק אפילו לאישור ממני, וחטף את המכונה מידה הקפוצה של דודה שרה, והתקדם לעברי בנחישות של ברדלס המתקדם לעבר אנטילופה צולעת.
דוד ג'וני, שכישרון הספרות שלו מסתכם בגז של הדיר בקיבוץ בו הוא חי, תקף אותי באכזריות חסרת רחמים, מוריד לי גבה או שניים במהלך התספורת.
לבסוף, לכשסיים.. מיהרתי לאסוף בשקית את הראיות לטבח הנוראי שהתחולל, בתקווה שיום יבוא ויעלה בידי להדביקם בחזרה אל קרקפתי העירומה.
~~~~
כשעזבו נספחי המשפחה הסדיסטיים שלי את ביתי, ניצלתי את שאר הזמן כדי להתייפח מעל המקלדת, ולחלוק את יגוני עם שאר העולם.
אחר כך , מקלחת.
המקלחת הראשונה שאחרי קרחת היא חוויה מדהימה.
לדעתי, היתה זו הפעם הראשונה בה זכתה קרקפתי למגע מים ישיר.
והרוח.. הרוח שמכה לך בעוז בקודקוד הראש הרטוב ביציאה מהאמבטיה, היא דבר שרבים ממכריי לא חוו מעולם.
מוכנית שלחתי יד אל המסרק לאחר החפיפה (בשמפו נגד קשקשים), אך החזרתי אותה חזרה מטה, אחרי שבמראה הביטה בי דמות נוגה, וקירחת כמו חולה סרטן בליל ירח מלא.
התנחמתי בעובדה, שבשלב זה או אחר הייתי מוכרח להיפרד מהשיער, אם בגיל 40, או בגיל 18.. ואם כבר נפרדים ממנו, אז עדיף שלפחות ישאירו לך 1300 שקל במעטפות.
את החצי השני של הערב (ואת הבוקר שלאחריו) ביליתי בנתניה בביתו של גרוס, שם חגגו כולם את מסיבת הגיוס של גרוס, ונדהמו לראות אותי עם קרחת.
את מסיבת הגיוס העברנו במשחק טרייויה בנושא סופרמן, שם ציפי גרפה את המקום הראשון בלי לעפעף אפילו.
שם גם צעקה עליי קאט על ששכחתי את יום הולדתה (טעות איומה), ושם גם שפכה ציפי שקית זבל שלימה באמצע חדר המגרות שבביתו של גרוס.
למחרת שוב חזרתי הביתה, לפני הכניסה נתקלתי באחותי הקטנה.
"כלבה, מה את עושה בחוץ?" שאלתי את הקטנה.
"החברים שלך בחדר של ההורים והם גירשו אותי כי הם עושים לך הפתעה.." נידבה הקטנה בתום לב.
נכנסתי הביתה רק כדי לגלות שם את:
זרובבלה, אדם, יובל, הוברט, יערה, טלי, דמיאן, יובל, גיא, יאנה, ההיא עם השומה מתחת לעין, שי, ואת אמא שלי על סף התמוטטות כללית.
זרובבלה שהגיעה לחלוק לי כבוד אחרון, למרות השפעת הקשה שתקפה אותה, היתה מחופשת לליצן עם מסיכת עז, והיתה ללא ספק הדבר המקורי ביותר שזכיתי לראות באותה שבת.
זרובבלה נתנה לי ערכת - My Little Marine, שכללה סכין (פלסטיק), אקדח (פלסטיק), רימון (פלסטיק), אפודה צבאית (מפלסטיק) שבקושי כיסתה לי את הפיטמה, מצפן ושאר ציוד צבאי שימושי לו אזדקק במהלך שירותי בצה"ל.
הוברט הביא לי במתנה חוברת קומיקס.
אדם העניק לי שלט של 'נהג חדש' על מנת שאוכל לתלות אותו על הטנק, כדי שידעו כולם על הכביש, שכשאני נוהג זכות הקידמה היא תמיד לרכב שמשאיר חריצים עמוקים באספלט שמאחוריו.
יובל (הקמצן) נתן לי שעון כיס כסוף , עם רצועה מוכספת בשווי 120 שקל, פרי מאמץ משותף של שיכנועים רבים מצד הוריו - שהביאו לי אולר רב תכליתי מפלדת אלחלד.
לימור - שכנתי היקרה, הביאה לי מברשת שיניים חשמלית (מתנת הגיוס הטובה ביותר לה זכיתי עד כה).
והשאר סתם באו לאכול.
השבת , למרות מספר האנשים הרב שהגיע, היתה יבשה למדי.
היעדרותם של קוסטה, הירושלמים, הסמרניקים, יצחק בן צביים למיניהם וארלונד שוורצנגר, העיקה על כולנו.
הלכנו כולנו לחנוך את גן המשחקים החדש שנפתח בישוב (לצד החורשה), ואת שאר הלילה בילו החבורה על מצבות בבית העלמין המקומי, כשהם מאזינים לסיפור ההרזיה הבלתי יאומן של טלי.
הוברט נעם זרובבלה ואני הקמנו מחתרת, בה סיפרנו זה לזה על האנשים המענינים והצבעוניים שבשכבתנו, שם הוברט זכה בתואר 'בעל חבר הכיתה המגניב ביותר' לאחר שתיאר בפרטים את ידיד נפשו ומושא אהבתו יורי.
אחר כך התפרצנו למסיבה של כיתות ו' ממנה ברחנו בריצה, לאחר שכמה הורים עצבניים שלפו אקדחים עלינו, בתגובה לאנרכיה שעשינו בטרמפולינה המתנפחת.
ברחנו לספינת הפיראטים של כוכב יאיר כדי להתחבא מהכדורים הנותבים ששוגרו לכיוננו, שם הקמנו להקת בלאק מטאל מחתרתית בראשותו של נעם.
בבוקר יום המחרת, לאחר האנג אובר נוראי שמקורו במיץ שימורי תירס, ובשלשולים כרוניים לתוך לועו הפעור של הקב"ט הישן התפנו כולם לבתיהם מאחלים לי גיוס נעים וסוף שבוע נעים ובטוח בדרכים.
סיכום.
עכשיו, שלוש שעות לפני הבקו"ם, אני יושב פה, וכותב את הפוסט האחרון שלי כאזרח למשך שלוש השנים הבאות.
הבלוג הזה הוא יומן המתעד תקופה של חופש, ופורקן.
תקופה שלימה של השתובבויות, נסיעות, טרמפים, נדידות ממקום למקום, חוסר מעש, חוסר מנוחה, המתובלים בהמון המון הומור מעוות.
הוא התחיל בשלהי החופש הגדול שאחרי אחרונת הבגרויות, וכאן יהיה מן הראו לסיים אותו - בכניסה לירוק הגדול.
ברצוני להודות לכל אותם אנשים נפלאים שהפכו את החופשה שלי לצבעונית הרבה יותר.
למשפחתי הפרימיטיבית והחמה, לחברים המדהימים שלא מפסיקים לרדת על הקרחת החדשה שלי.
לקוראים, למגיבים, או לאנשים שבטעות נכנסו והעלו את קאוונטר הצומי שלי בעוד מספר.
תמו ימי החופש, אני מקווה מאוד שהצבא לא ישנה אותי, ושאמשיך להיות האדם החייכן עם השקפת העולם העקומה המאפיינת אותי.
אני מסוקרן...
נכון, אני קירח, אין לי זכות דיבור אבל בכל זאת.
לי יש נסיעות חינם! לי יש נסיעות חינם! הא הא!
והחלק המצחיק הוא שעוד לפני שזכיתי לנסיעת ניסיון באוטו, אני כבר אדהר לי בדיונות על גבי טנק שגירזתי במו ידי.
אני מבטיח להשתדל לעדכן, ולבוא לבקר אתכם החברים/הקוראים כשיזדמן לי.
אני אוהב את כולכם - מאוד!
כל אחד ואחד מכם, ובפרט את אלה שקנו לי מתנת גיוס.
יש לי עוד כל כך הרבה לרשום, וכלכך מעט זמן..
כל כך הרבה רעיונות גדולים שלא זכו לעלות על הכתב, אבל מן הראוי שייכתבו.
לכן איני מכריז על סגירת הבלוג (כמו גרוס), אלא על התמתנות בקצב פירסום הפוסטים.
אני ממליץ לכל אותם קוראים נאמנים שלי לשוב ולעיין בארכיון הנהדר של הפוסטים שבבלוג שלי.
תקופת הכתיבה הישנה שלי - שהיתה מצחיקה לעין ערוך מזו שעכשיו שעוטה רצינות מעושה וחוסר סבלנות ברור - רק מחכה לכם פה על שרתי ישראבלוג לקריאה מחדש.
החיוך מובטח.
וכך, עם למעלה מ9000 כניסות, והמון צומי, אני הולך לצבא, עם חיוך, והרבה אופטימיות.
להתראות בחמשושים - אוהב - משעממלו.
יומנעים!
בתמונה, מג"ח מג"ח פרארי עם תותח.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו