דיברתי עם אחי היום על יום הזיכרון

אחי הוא נער אוטיסט בן 17, עם תמימות טהורה של ילד בגיל הגן.

הוא שאל אם אנחנו "חוגגים את החג", הושבתי אותו והסברתי לו שזה יום זיכרון, ולא חג.

"יום זיכרון? את מי צריך לזכור היום?" שאל אותי בעיניים תוהות. עניתי שזה יום זיכרון לחיילים ולאנשים שמתו בפיגועים במדינה.

הוא שאל "למה הם מתו?" ולא היה לי נעים לנפץ לו את הבועה ולומר שיש גם אנשים רעים בעולם.. אבל עשיתי זאת.

הסברתי לו שיש אנשים שלא אוהבים אנשים אחרים, אז הם הורגים אותם, עושים מלחמות, פיגועים.. רוצים להרוג. ואולי לפעמים לא רוצים להרוג, אלא רק לנצח במלחמה. 

"עכשיו יש מלחמה?" 

"זה תלוי בהגדרה שלך למלחמה.. יש אנשים שלא אוהבים אותנו במדינות שסביב ישראל, אבל בינתיים אין מלחמה"

"אחרי המלחמה יהיה שלום, נכון?"

"אני מאוד מקווה שיהיה שלום."

"את גם הולכת להיות בחיילים?" 

"כן. עוד חצי שנה, גם אני הולכת להיות בחיילים. תתגעגע אליי?"

"אל תלכי. אני לא רוצה לעשות לך יום זיכרון."

"אני מבטיחה לך, אתה לא תעשה לי יום זיכרון. אני תמיד אהיה איתך."

הבעיה היא, שיש סיכוי שהוא יצטרך "לעשות לי יום זיכרון". 

אני הולכת ליחידה קרבית. עדיין לא יודעת איזה.

כדי שהצבא ירגיש לי משמעותי, אני צריכה את הקרביות. את הנשק. את הצרחות. את הפחד הזה לא לחזור.

אבל אני מפחדת שיום אחד אני באמת לא אחזור. ואני אאלץ להפר את ההבטחה שלי לאחי, והוא יאלץ לעשות לי יום זיכרון.

אני משתתפת בצערן של המשפחות השכולות שצריכות להתמודד עם היום הזה כל יום בשנה. 

יהי זכר הנופלים ונפגעי פעולות האיבה ברוך, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים לעד.