פעם היה לנו תרגיל כזה בשיעור ספרות, צריך לכתוב בלי הפסקה ובלי לחשוב על כלום במשך כמה דקות. אסור לעצור ואסור לקרוא מה שכתבתם עד שמפסיק התרגיל. זה מה שאני אעשה עכשיו: 

לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה הסתכלתי על פוסט מהטיוטות שקוראים לו "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן", פוסט נורא עצוב על הפרידה מהחבר שהיה הדבר הכי מדהים שהכרתי בשנה האחרונה. עכשיו אני רואה שזה ממש לא ככה ושזה לא אמור היה להיות ככה, אבל מה אפשר לצפות מילדה קטנה ומאוהבת שזה החבר הראשון שלה? הייתי עיוורת קצת. לפחות עכשיו אני לומדת לראות מההתחלה דברים שלא ראיתי קודם. 

עוד חודש ושישה ימים אני מתגייסת לצבא ההגנה לישראל, אני מאושרת וחושבת שזו זכות לשרת בצבא. למרות המערכות המפגרות שגורמות לנו לרצות להשתמט כל יום מחדש כי לא עונים לפניות שלנו, ולא חוזרים אלינו ואנחנו אף פעם לא יודעים לאן אנחנו הולכים ואיזה תפקיד נעשה.. 

אבל תחשבו על זה שאין את זה במדינות אחרות, את זה שכולם ביחד מגנים על המדינה. 

(למרות שבאותו אופן אפשר להגיד על ארצות הברית שאצלם זה מיוחד יותר, כי אמנם הצבא שם זה בהתנדבות, מה שהופך את זה למיוחד יותר, והם משרתים באפגניסטן ועיראק ומדינות רחוקות מאוד מהבית, אז אין להם סופ"שים ורגילות וביקורים, אלא יוצאים לשנה-שנתיים-שלוש וחוזרים לקצת זמן הביתה ואז יוצאים שוב)

אז אני אתגייס עוד חודש ושישה ימים לחיל האוויר, להיות טכנאית מטוסים. 

זה תפקיד שלדעתי הרבה יותר משמעותי מלהיות פקידה ולשבת במשרד כל היום במשך שנתיים. זה אשכרה לטפל במשהו, להיות אחראית על משהו פיזי רציני. (אם אתם רואים שמטוסים מתחילים ליפול מהשמיים תוכלו להאשים אותי)..

נגמר הזמן של התרגיל שעשיתי לעצמי, עכשיו אפשר לקרוא את מה שיצא ולפרסם

שיהיה חורף חמים ומפנק לכולכם 

*עריכה* 

10:07

הבלוג בן שנה! :)