ביום רביעי ימלאו ארבעה חודשים לגיוס שלי, והמילים הדומיננטיות ביותר בארבעת החודשים האלה, ברכבות, באוטובוסים, בבסיס, ברחוב, הם שביזות, חפשנות, ג'ובניקים, יומיות, רעל, פז"ם, שחרור, עד מתי, עד מתי, עד מתי... ואני שואלת אתכם, עד מתי?

החיילים בצה"ל נהיו שבוזים, שואפים ליומיות, לחיים קלים וכמה שפחות עבודה. 

לאן נעלמו החיילים של פעם? שרצו להגן על המדינה והיו מוכנים לעשות הכל בשביל זה?

היום מי שהולך לקרבי נחשב פראייר, ולמרות שכולם צוחקים על ג'ובניקים, הם היו מתים להיות שם איתם.

ביום שישי הבנתי כמה המדינה הזאת התקלקלה. ישבנו לארוחת ערב עם המשפחה הקצת יותר מורחבת, הגענו עד לאחים של סבתא.

שלושה דורות ישבנו סביב השולחן, ובזמן שכל הדור הראשון והשני בשולחן מביע את גאוותו על התפקיד שלי בצה"ל (טכנאית מטוסים בחיל האויר), הדור השלישי (בני דודים בגילאי 13-6) היו עסוקים בלהודיע לי כמה אני פראיירית, כמה הצבא זה בזבוז זמן, וכמה הם לא רוצים להתגייס.

התגובה הראשונית שלי הייתה שוק. האבות של כל אחד מבני הדודים האלה היה קצין, וישב איתנו בשולחן בן דוד של אבא שהוא אלוף משנה בשיריון. 

כמובן שאז התחיל ויכוח תוסס על כמה זה חשוב או לא חשוב לשרת בצה"ל... וניצחתי. עכשיו הילדים האלה מבינים שלשרת זו גאווה, ולא בושה.

אחרי הארוחה חזרנו איש איש לביתו, ויצאתי למסיבה עם כמה חברות, כמו כל ערב שישי. 

במסיבה היה מישהו חמוד, משרת באגוז ואוהב את המדינה ורוצה להגן עליה, לפחות משהו אחד מרענן בתוך כל העצלנים שאני מוקפת בהם בדרך כלל. או שזה הנוסח הקבוע שלו כשהוא מנסה להיכנס לבחורות למכנסיים.. בכל מקרה, הוא שאל אותי מה אני עושה בצבא, אז אמרתי שאני טכנאית מטוסים, הוא התרשם ואז כשאמרתי לו שאני בקטע של לחתום קבע למינימום שנתיים, הוא אמר "קבע?! מה את נורמלית?! למה לבזבז ככה את החיים מרצונך החופשי?"

מיותר להגיד שמהרגע שהוא אמר את זה לא הסתכלתי לכיוונו שוב.

חשבתי על זה, יום ראשון היום, ואני בבית. נתנו לנו רגילה עד אחרי יום העצמאות.

בדרך כלל בימי ראשון אני נמצאת ברכבת, וחושבת שאין חייל אחד שלא רצות לו אלף קללות בראש. על המפקד המניאק שלו, על הרס"ר ההומו, על הבסיס המחורבן ועל כל הצבא המזדיין הזה שמבזבז לו שלוש שנים מהחיים על כלום.

אז לאן נעלמו אותם חיילים שהייתה טבועה בהם אהבת המולדת? שרצו להגן על המדינה והקריבו את החיים שלהם בשביל זה?

חלקם שוכבים מתחת לאדמה עכשיו, והנשמות שלהם מעופפות להן בשמיים מעלינו, מסתכלות בייאוש על מה שנהיה מהמדינה הזאת ומהחיילים בצבא הזה.

ההורים שלהם גם כנראה היו חיילים שאהבו את המדינה, ועשו שירות צבאי מתוך רצון ואהבת הארץ ולא מתוך חובה ופחד מללכת לכלא.

החיילים שכן מכבדים את יום הזיכרון, הם החיילים שהחברים שלהם קבורים שם. מי ששכב לידך במארב ופגע בו כדור ולא בך. ואתה אהבת אותו כמו אח, ועכשיו הוא שם למעלה ואתה נשארת עם הזיכרון שלו לבד. וביום הזיכרון זה יותר חזק מאי פעם. אתה עומד עם אמא שלו מעל הקבר ובוכה על זה שזה היה יכול להיות אתה ושהחבר הזה הציל את החיים שלך. כנראה שזו אחת הדרכים היחידות לגרום לחיילים להתחבר. 

מחר יום הזיכרון, וחלק גדול מהחיילים של המדינה הזאת שלנו ידאגו שאמא תגהץ להם את המדים, יעמדו בצפירה כי חייבים, ילכו לאיזה טקס שחוזר על עצמו כל שנה, יגידו כמה "אמן" בזמן קדיש, ויספרו את השעות עד שיום העצמאות ייכנס. אחרי שיתחילו חגיגות העצמאות הם לא יזכרו בכלל את החיילים שעדיין מתחת לאדמה. את אותם אנשים שכבר 65 שנה אנחנו חיים כאן על האדמה הזאת בזכותם ובזכות גבורתם. מה אכפת להם, לאותם חיילים? יום העצמאות! אם אתה לא סוגר, סביר להניח שתצא לחגוג. המון אלכוהול, אוכל טוב, על האש, יום חג. באמת גאווה להיות חייל בצה"ל ביום העצמאות. 

אחרי החגיגות של יום העצמאות כולם חוזרים לבסיסים, ושוב הקללות במוחות של כולם ברכבת, ושוב שביזות, ושוב עד מתי. 

אני מפחדת ממה שיהיה כאן כשהילדים שלי יתגייסו, אם תישאר לנו מדינה בכלל.. מה הם כבר יגידו? לאיזה רמת ייאוש וחוסר רצון השירות הזה כבר יכול להגיע? 

תקראו לי צעירה, צהובה, מה שבא לכם לראש. אני בכלל לא נולדתי במדינה הזאת, נולדתי באירופה לשני הורים נוצריים ששלחו אותי לאימוץ, עליתי לארץ בגיל 10 חודשים והתגיירתי בגיל 4, ואני לא יודעת מאיפה האהבה הזאת והרצון לשרת. לא יודעת, כנראה זה חינוך מהבית של ההורים ומהמשפחה. מוכיח לי קצת כמה חוזק יש לחינוך של אנשים ולסביבה בה הם גדלים.

לי אכפת מהמדינה הזאת ואני רוצה וגאה לשרת בצה"ל יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיי.

* חשוב לי לציין שאני לא מכלילה את כל חיילי צה"ל, חלילה. אבל החלק הזה של החיילים מאוד נתפס לי בעין ואני מאוד עצובה שזה המצב שהגענו אליו שבאמת קיימים חיילים כאלה*

המדינה הזאת צריכה אותנו, שנילחם בשבילה, שנילחם עליה, על האדמה שלנו, כדי שתמשיך להיות שלנו לפחות לעוד 65 שנה.