הבטתי בה והרגשתי איך ברגע הכול השתנה. הפך לעצוב ומנוכר.

כעסתי כל כך למרות שידעתי שאסור לי. איך בן אדם עושה את זה? איך הוא משאיר מאחור מישהי שצריכה אותו נואשות? ועוד בלי להסביר כלום.

-

לעיתים קרובות אני מתעוררת באמצע הלילה, מכוסת זיעה קרה ומבוהלת, ומבינה בעצם שהנורא מכל כבר קרה. זה לא סיוט. והשאלה תמיד מנקרת בי, היא מלווה אותי בבוקר, בצהריים, בערב ובאמצע הלילה, אני אשמה?

אני מניחה שרוב האנשים לא יודעים איך זה להיות ילד להורה שהתאבד. אני אגיד לכם איך זה, זה נורא. נוסף לכך שיש לי הורה אחד פחות, ישנם הרחמים שהם הדבר הכי גרוע. כשאני רק עוברת במסדרון בית הספר כל המבטים מופנים אליי וכולם שואלים אותי מה מצבי ואיך אני מרגישה, כל אלו שתייגו אותי כמתבודדת לפני כן. אבל אפילו הרחמים פחות גרועים מאנשים שמאמינים כי הם מבינים אותי. הם רק חושבים שהם מבינים אותי. לא אבא שלהם התאבד.

הדפיקות הקצובות בדלת מעירות אותי דקות אחדות לפני שהייתי מתעוררת במילא לבדי. אמא, שלא מצליחה להביא עצמה לשינה, רצה במהירות מטה במדרגות, התקווה זו שמניעה אותה. בכל פעם שנשמעות דפיקות בדלת היא רצה, מקווה שהוא יפתח את הדלת, אולי כשחוזר מהמילואים, והכול יתגלה כשקר רע. גם בי ניצתת התקווה הקטנה הזו. היא פתחה את הדלת באיטיות וידיה רעדו על ידית הדלת הכסופה, אך היא מתאכזבת ורצה במעלה המדרגות כשדמעות זורמות על פניה. אני מיד תופסת את מקומה, כבר מתוך הרגל. סבתא שלי עמדה שם, נאחזת בזרועו של דודי והיא רעדה מבכי.

"חכה רגע." אמרתי לו, נאנחת. חיבקתי אותה והובלתי אותה אל הספה.

"אני פשוט לא מאמינה..." אמרתי לו כשיצאתי החוצה וחזרתי להישען על הדלת בגבי ובעוד אני עושה זאת סגרתי אותה עד פתח צר.

"היא לא יכלה להישאר בבית שלה." דודי מלמל, ואני עניתי בכעס, "אז אתה מביא אותה לפה?!" צעדתי צעד נוסף לעברו וטרקתי את דלת הכניסה מאחורי.

"קשה לנו." הוא השפיל את מבטו ולחץ את אגודליו לתוך עיניו העצומות, "בכל זאת, איבדנו אח ובן."

"ולנו לא קשה?!" צרחתי עליו, "אנחנו איבדנו אבא ובעל! לנו לא קשה?!" התחלתי לחבוט בחזהו באגרופיי, "תגיד לי, כי אתה בטוח יודע מה יותר קשה!" צעקתי בכול כוחי בעוד הדמעות פורצות מעיניי וזורמות בלי הפסקה על לחיי.

הוא אחז במפרקיי ידיי ומעך אותי לתוך חזהו בחיבוק אשר המהם את קולות ההתייפחויות שלי.

תמיד כשאנשים שומעים חדשות רעות, עם כל הכאב והעצב שהם מנסים להביע, עולה בהם גם מחשבה הרעה אבל המנחמת הזו, "איזה מזל שזה לא קרה לי." תשאלו כל אדם ששמע את הסיפור שלי והוא יגיד לכם. וזה כלל לא משנה כמה כואב להם או כמה אכפת להם, תמיד עולה בראשם תמונה של האחות, אבא, אמא, אולי אפילו לא בנסיבות הללו. פתאום חשוב להם להתקשר לאח שבצבא או לבקר את הדודה. העיקר שתהיה להם הוכחה שנשאר להם משהו מוחשי וחי מאלו שהם אוהבים.

אבל גם אם לא עבר הרבה זמן מאז, לי זה כבר לא קורה. לא מתעורר בי חשק להתקשר לאימא ולהעיר אותה מהשינה או לבדוק מה שלום סבא. את יודעת שכשתחזרי תגלי שלך כבר לא נשאר כלום. שום דבר ממנו ושום דבר מהאנשים האחרים שהכרת ואהבת.

כשאני מתעוררת מלילה רצוף שינה מזה הרבה זמן, אני פוגשת את עיניה הגדולות של דנה מביטות בי. אני מחייכת אליה והיא מחזירה אליי חיוך קטן ויפה, עתור בשיניים קטנטנות ולבנות. חסרה לה בינתיים רק שן אחת מקדימה, השן הראשונה שנפלה.

חייכתי אליה והיא מיד פצחה במונולוג עשיר בקולה הקטן. השבוע הם מכינים בגן בריסטולים של ברכות לכבוד הגננת שעברה ניתוח יחסית קל, מבחינת הילדים היא פשוט חולה. אפשר לומר שאני לקחתי על עצמי את הטיפול על דנה. מי עוד יכול לעשות את זה?

כשירדנו מטה במדרגות פגשנו בסבתא. כבר כמעט שכחתי שהיא פה. היא ישבה על הספה ושתתה מתוך ספל מהביל. "בוקר טוב," ניגשתי אליה וחיבקתי אותה ודנה מיד אחרי. היא חייכה חיוך מאולץ וחיבקה אותנו חיבוק קל. פתחתי לדנה את הטלוויזיה ואני ניגשתי לעשות לה ולי כריכים לארוחת 10. לאחר מכן ניגשתי חזרה אליהן על מנת להביא לדנה את השוקו שלה, ודנה ישבה בחיקה של סבתי בעוד היא צופה בטלוויזיה. על שפתיה של סבתא היה צל של חיוך אמיתי.

כאשר עמדנו לצאת היא הביטה בי ואמרה, "תשמרו על עצמכן, טוב?" ואני רק נדתי בראשי לחיוב כי ידעתי שעל הבטחה כזאת קשה לשמור.

כשחזרנו הביתה דנה עלתה לחדרה ונרדמה מיד. אני תוהה איך היא חווה את המוות של אבא. בטח קל לה יותר, אבל בכל זאת היא כבר בת 6 והיא מבינה מה קורה סביבה. אני בטוחה שהיא עצובה, אולי יותר כשהיא רואה שאנחנו עצובים, היא מבינה. הלוואי שהייתי בגילה, הייתי מתמודדת עם כל זה הרבה יותר טוב.

עליתי לחדר לנסות ללמוד קצת למבחן בהיסטוריה בשבוע הבא, אבל לא הצלחתי להתרכז, זה כל כך חסר טעם. בשביל מה להתאמץ? בשביל חיים טובים יותר? איך הם יהיו טובים אם אף אחד לא יהיה שם בשבילי בסוף הדרך לטפוח לי על כתפי?

הסכרים פשוט נפתחו להם והדמעות פרצו החוצה. התחלתי לצעוק בכוח. קרעתי ספרים וזרקתי חפצים לכל עבר. לכלכתי את הקרות הלבנים שלי בסימני נעליים וטושים.

סבתא עלתה בריצה והופיעה בדלת, "מה קרה?!" היא שאלה. "הכול קרה! נמאס לי לחיות פה, טוב?!" ניגבתי את הדמעות. היא הושיבה אותי בכוח על המיטה וחיבקה אותי, "יהיה בסדר בסוף."

"את באמת מאמינה בזה? את?! שבוכה כל היום?" הטחתי בה את מילותיי, "תתפלאי אבל כן. שלא תטעי, תמיד מותר לבכות. ואני חושבת שלנו יש סיבה מספיק טובה." היא דיברה בשקט.

חיבקתי אותה בחזרה וככה ישבו מביטות על הסימנים הצבעוניים שהשארתי על הקיר. לרגע נדמה ליש הם יצרו את המילה 'אבא'.

אז מה אתם חושבים?