היי!
היה לי סוף סוף רעיון כשראיתי את אחותי משחקת עם אחת הבובות שלה

פדודלי דו/מיס אוקטובר:
הוא תמיד יושב שם בשקט.
לבד בפינה,מדבר לעצמו...
אני לא בטוחה עד כמה זה בריא ואני לא בטוחה אם זה בכלל נורמאלי שילד בגיל ארבע ישב לבד וידבר לעצמו,אבל הוא תמיד היה שונה,מוזר.
מעולם לא היה מחובר לעולם,ותמיד מרוכז בעולם שלו,בחלומות שלו,בדברים הנפלאים כל כך שהוא ברא בראשו.
והנה הוא שוב חוזר על זה...השם הזה...שילוב מוזר ומתגלגל...פדודלי דו...
מנהל דיאלוג עם עצמו כאילו מישהו באמת עונה לו,כאילו מדבר עם אדם אמיתי בשר ודם.
לפעמים אני תוהה על מה יש לו לדבר כל כך הרבה עם מישהו שלא קיים,על מה בכלל לך יש לדבר עם מישהו כשאתה מנותק לחלוטין מהסביבה שלך,חי בבועה,ואולי בעצם זה דבר טוב עד שהבועה הזאת שהיא לפעמים כל כך יפה תתפוצץ לו,כי הרי סופן של הבועות להתפוצץ,ובכלל סופו של כל דבר להיגמר,אבל אם בעיניו הבועה הזאת כל כך אמיתית איך הוא יגיב כשהיא תתפוצץ,וכשהוא סוף סוף יתעורר מהתרדמת מהעולם הזאת שהוא חי בה כל יום מחדש?
לרגע זה הבועה מגינה עליו מרוע של ילדים אבל גם מרחיקה אותו מהם באותה מידה,אך ביום שיתעורר היא רק תשבור אותו ותהרוס כל רסיס אושר שקיים בו,הבועה הזאת היא בעצם בכלל לא בועה אלא פצצת זמן מתקתקת שתהרוס חיים,שתהרוס אותו.
ברגע שתתפוצץ כל התמימות והיופי שקיימים בו ימחקו אבל הבועה הזאת אטומה.
כמה שלא ניסיתי לשדל אותו לעזוב אותה,לברוח לפני שתקרוס,ולפני שהוא יעלם ביחד איתה,הוא מעולם לא מקשיב לי.
רק חבר אחד יש לו,ורק לו הוא באמת מקשיב,פדודלי דו.
זה יצא ממש קצר ולא משהו כ''כ...

וזה סתם תמונה חמדמדה