Youth - Daugher
החלטתי להעביר את כל הקטעים בבלוג לטיוטות, לשנות עיצוב ושם משתמש ושם בלוג ולהתחיל מדף חדש, אילולא היתי עצלנית היתי פותחת בלוג חדש לגמרי. כן, מדובר בסימבוליות זולה, כמו להתחיל דיאטה בתחילת השבוע או להירשם לחדר כושר בראשון לחודש אבל אני אוהבת את זה, יש בכך משהו מנחם, כמו סריג ישן, שהוא כבר מרוט ומתוח בכתפיים אבל הוא פשוט נוח. רציתי קצת סימבוליות זולה כרגע, שינוי חיצוני לסמן שינוי פנימי.
מצחיק אותי כמה טוב אני מצליחה להדחיק דברים, זה צחוק קצת שבור ומחוספס, גיחוך אירוני. איך אני, שהיתי ילדה רגישה עד העצם הכי קטנה בגוף, הצלחתי להפוך את ההדחקה למקצוע. כנראה שזה סימן לבגרות שלא באמת רציתי, שבמהלך השבוע, כשאני בעבודה, מתמודדת עם כל הדברים היומיומיים האלה אין לי פנאי לשום דבר אחר. אין לי זמן לשקוע ברגשות ובמחשבות אז אני לוקחת הכל ומכניסה לקופסא קטנה. הבעיה עם הדחקה שבסופו של דבר כל מה ששקע יצוף למעלה, אז כששבוע העבודה נגמר, כשפתאום יש לי זמן לחשוב, להיות אני עם עצמי, כל מה שהכנסתי לאותה קופסא קטנה חוזר בבת אחת. קשה לי, לא תמיד אני מסוגלת להתמודד עם הרגשות של עצמי, במיוחד כשאני לא יודעת מה אני מרגישה, רק שיש אי שקט פנימי, גלים קטנים על פני השטח וזה יכול לשגע אותי. אני לא באמת יודעת מה אני רוצה לכתוב, אין לי רעיון או משהו כזה, אין לי מחשבה עמוקה או סיפור, סתם, פרץ של רצון לכתוב משהו, כל דבר, נראה מה יצא...
אני חושבת שאי השקט התחיל מזה שקראתי את היומנים הישנים שלי, שניים מלפני שנה ועוד אחד מגיל תשע עשרה, הוצאתי את המחברות מהמגירה, סתם ככה, בדחף רגעי של סקרנות ושיעמום וכולנו יודעים מה הסקרנות עשתה לחתול. קראתי ולא באמת הבנתי מה אני קוראת, אני כתבתי את המילים האלה, אני זוכרת את הסיטואציות שתיארתי אבל זאת לא אני, אין מצב... נכון? אני לא יכולה להיות כזאת, כל כך הרוסה, כל כך שבורה, כל כך קטנה וחסרת כוחות, זאת לא אני. זכרתי שבגיל תשע עשרה היתי בשיא הדיכאון אבל לא זכרתי איך זה הרגיש, שוב נפלאות ההדחקה, הפעם באופן רחב וגורף שנעלו את הזכרונות האלה במרתף הכי חשוך במוח שלי. עכשיו אני זוכרת ואני לא יודעת אם רציתי לזכור, אם חלק מסויים בי החליט שאין לדברים האלה מקום בראש כנראה שהחלק הזה צדק והיה חכם ממני. קראתי פעם על כאבי רפאים, אנשים שמרגישים כאב באיבר קטוע, שרגישים טבעת על אצבע שלא קיימת יותר, שמתעוררים בלילה כי מגרדת להם הרגל שכבר לא שם. זאת בדיוק התחושה שהיתה לי, הרגשתי את זה, את הכאב, אבל בחלק בי שכבר לא קיים, באני אחרת, שהיתה פעם ונעלמה.
אני זוכרת את התקופה הזאת, אחרי שסיימתי לימודים ונפלתי מתוך מסגרת שהכרתי שתים עשרה שנים לתוך כלום. היתי מבלה שבועות בבית, לא יוצאת, אפילו לא כדי לקנות סיגריות, מוגנת וגוססת בתוך הבית שלי שהיה גם חוף מבטחים וגם בית כלא. אנשים חושבים שדיכאון זה עצב אבל זה הרבה יותר גרוע, דיכאון זה כלום, הוא לוקח את כל הרגשות שאי פעם היו לך ואוכל אותם, לפעמים מתפרץ כאב או עצב תהומי אבל רוב הזמן אין כלום, הדיכאון הוא זללן. אני זוכרת את עצמי, מסתובבת בין הקירות של הבית, מתחבאת בין הצללים, מסתתרת בתוך האבק ונמסה לתוך השקט, כל כך רוצה לצאת, לנשום אוויר, לחייך, להרגיש משהו חוץ מהריקנות ופשוט לא מסוגלת לעבור את סף הדלת. אני זוכרת שהיתי קליפה חלולה, עור עוטף בשר עוטף עצמות ובפנים הכל שומם, כמו חור שחור שיכול רק לבלוע את כל מה שמסביב, איך היתי רוח רפאים, צל של עצמי. לא רציתי לזכור את זה, כי למרות שאני לא שם אני יכולה ליפול, אני יכולה לחזור, הכימיכלים במוח יכולים לצאת מאיזון ואני יתרוקן מהחיים שוב, ישאיר אחרי גוף ללא נשמה וראש ללא מחשבה.
אני בורחת מהזיכרון הזה שבוע, שוקעת בעבודה, מתעסקת בדברים כל כך פשוטים וארציים ומעייפת את עצמי כמה שרק אפשר, אבל הנה, השבוע נגמר, המטלות והמשימות נגמרו והגיע השקט ואיתו המחשבות. כרגע לא היתי אומרת שרע לי, פשוט לא שקט לי, אני לא בטוחה בעצמי, במוח שלי, ברגשות שלי, אני צריכה עוד קצת זמן, להבין לאן אני הולכת מכאן, איך אני ממשיכה עם הזכרון הזה על הכתפיים. מה שבטוח זה שיש מקומות אליהם אני לא רוצה לחזור, אני יעדיף למות מלהיות שם עוד פעם, כף רגלי לא תדרך שוב בדיכאון העמוק. לכן אני צריכה להתרחק משם כמה שרק אפשר, ללכת, לרוץ, לברוח, להתקדם, עד שהזיכרון הזה לא יהפוך לנקודה קטנה באופק עליה אני לא יפחד להסתכל, כי היא כל כך רחוקה שזה לא משנה. לצערי לפני שאני מתקדמת אני צריכה להתמודד, אני צריכה להכיר במה שהיה, באיך שאני היתי. כרגע אם מה שעוזר לי להתמודד זה לקרוא את הבלוג של המוזה מההתחלה ועד הסוף כשאני מתכרבלת בתוך הפוך זה בסדר, או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי, אתם תשפטו.
Anabelle רוצה גשם שישטוף את כל הישן ויתן לחדש לצמוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: