The Light of Morning Decomposes Everything

Hang Drum

אני לא מרגישה שום דבר, זה מפחיד ומרגיע בו זמנית ואני לא יודעת מה יותר. אזלה לי המוטיבציה, הרצון הבסיסי של לעשות משהו פשוט נעלם ואני מוצאת את עצמי ישנה רוב הזמן. נפלה עלי מין אפטיה קיומית, לא באמת איכפת לי מכלום, שום דבר לא באמת מזיז לי, אני מרחפת איפשהו בתוך עננים מצמר גפן וערפל, מקום שבו שום דבר ארצי לא יכול לגעת בי ואני מתחפרת עמוק יותר בתוך הענן שלי ולא מסתכלת למטה.

אני חושבת שהסיבה שאני ישנה כל כך הרבה היא כי שינה נורמלית היא דבר כל כך נדיר אצלי, כשסוף סוף יש תקופה שבה אני מצליחה לישון אני ינצל אותה עד הסוף, מצידי לישון ימים שלמים כי אחרי שהתקופה הזאת תיגמר לך תדע מתי אני יצליח לישון שוב. יכולים לעבור שבועות בלי שאני ינוח באמת, לילות מביאים איתם רק סבל, רק עוד עייפות, רק עוד תסכול. אני לא מצליחה להירדם, שוכבת שעות במיטה, האור כבוי והעיניים עצומות אבל המוח שלי מזמזם, כאילו שיש בתוכו כוורת דבורים, הוא לא נח לרגע, מעלה לי מחשבות וזכרונות ואני לא מצליחה להשתיק את זה, רעש לבן שלא פוסק לרגע. כשאני מצליחה להירדם יש לי סיוטים, לא היתי מאחלת זאת לגרועים שבבני האדם, סיוטים כל כך מציאותיים, כל כך אמיתיים שאני מתעוררת מהם שטופה זיעה קרה, הלב חובט בעוצמה פראית שמאיימת לפרוץ את הצלעות שלי, לפעמים אני מתעוררת מזה שאני בוכה ואז, אם אני מצליחה להירדם שוב אני חוזרת לנקודה שממנה התעוררתי. 

אני חולמת על זה שאני בעיר רפאים, הרחובות מלאים בערפל סמיך כמו מרק, שעת בין ערביים, או בוקר מוקדם בזריחה, אי אפשר לדעת, אני רצה על רחובות האבן, אני מחפשת את הזאב, חייבת למצוא אותו. במקום אנשים ברחובות מסתובבים צללים, חדים וברורים, לבושים, וחד מימדיים, הם לא מסתכלים עלי, ממשיכים בדרכם כאילו אני לא קיימת בעודי רצה ביניהם ומבקשת שמישהו, כל אחד, יגיד לי איפה הוא, לאן אני צריכה ללכת, שמישהו יעזור לי. אני רצה בסמטאות פתלתלות שמזכירות לי את פראג, בתים קטנים בנויים צפוף, כמעט צמוד אחד לשני ומדרכה צרה שמפרידה ביניהם, אני חייבת למצוא אותו, אני לא יודעת למה, רק יודעת שאני חייבת. לבסוף אחד מאנשי הצללים מרחם עלי ומצביע לכיוון שאליו אני צריכה ללכת ואני אוספת את כל הכוחות שיש לי ורצה. אני מגיעה לפארק, העשב גבוה והוא מקשה עלי ללכת, מתלפף סביב הרגליים שלי, מרטיב את הבגדים עם הטל, אני מתקדמת בקושי עד שאני מגיעה לאגם קטן באמצע הפארק. הזאב שם, עומד בגזיבו לבן ישן ומתפרק, שכבות של צבע יורדות מלוחות העץ, הוא עומד להתחתן. האורחים שיושבים על קסאות עץ, לבנים ומתפרקים גם הם, לובשים מסכות אדומות, מסתכלים עלי לכמה רגעים ומפנים את ראשם חזרה, הכלה לבושה שמלה לבנה עם אבני חן אדומות שזורות בה ואני מספיקה לחשוב שאדום הוא צבע מאוד מוזר לחתנה. הזאב ניגש לכלה ומרים את הרעלה שמכסה את פניה ואני מנסה לצעוק אבל שום צליל לא יוצא מהפה שלי, לכלה שלו אין פנים, כמו בובת חלון ראווה, תווים כללים ולא יותר.

אני חולמת על זה שאני והמלאכית מטיילות ביער, אנחנו הולכות ללא מטרה, עסוקות בשיחה על כלום והכל בו זמנית, היא לובשת כותונת לבנה עדינה ואני חושבת לעצמי שזאת בחירת בגדים מוזרה לטיול ביער. אנחנו מתיישבות על גזע עץ נפול מכוסה טחב בקרחת יער, מסתכלות לשמיים, מדליקות סיגריה, בין שאיפה לנשיפה של עשן סמיך שמריח כמו קטורת אנחנו מסכמות שעלינו להזדרז, עוד מעט מחשיך וכדי להגיע ליעד הלא נודע שלנו יש לפנינו עוד דרך ארוכה. אני אומרת למלאכית שאין לנו סיכוי להגיע לשם לפני הלילה, מנסה לשכנע אותה לחזור על עקבותינו אבל היא מתעקשת שנמשיך ואני נכנעת לה. אנחנו חוצות ביצה, מקפצות על אבנים וחלקים יבשים יחסית של אדמה, אני מפחדת ליפול למים העבשים כי אני יודעת שאני לא יצליח לצאת. ענפים של עצים נמוכים מסתירים ממני את המלאכית, אני רואה מדי פעם חלק מהשמלה מבצבץ פה ושם, או רעמת שיער בלונדיני, יודעת שהיא טיפה לפני, עוברת בקפיצות בטוחות מאבן לאבן, אני רק לא מצליחה למצוא אותה. היא צועקת לי שהיא חצתה, שאני יזדרז, היא מצאה שביל אבל אני לא יודעת לאיזה כיוון ללכת, לא יודעת איפה אני ואיפה היא. אני נלחצת, בהיסטריה מתקדמת, לא משנה לאן, רק לצאת מהביצה הזאת ואז אני כבר ימצא אותה. המלאכית צועקת לי לעצור ולהתחבא, היא רואה זאבים, אימה אוחזת בי, פחד משתק שמוציא את האוויר מהריאות. אני משתתחת על גוש אדמה יבש יחסית, נושמת את ריח הטחב והמים העומדים, מנסה לא לנשום ולא להשמיע צליל, אפילו עוצמת עיניים, כמו ילדה קטנה משכנעת את עצמי שאם אני לא רואה את הזאבים הם לא רואים אותי. אני שומעת את המלאכית צועקת לעזרה אבל אני לא מסוגלת לזוז, אני שומעת את הזאבים קורעים אותה לגזרים, צליל של בד נקרע ועצמות מתרסקות ואז שקט מוחלט שמצלצל באוזניים. אני ממשיכה לשכב על הקרקע, יודעת שהזאבים עדיין שם, שאם אני יזוז הם יראו אותי, החושך יורד, האצבעות מתחילות לקפוא ואני מבינה שאני ימות, כך או כך, אם הזאבים ל יראו אותי אני יקפא למוות או יטבע. אני בוכה חרישות, מבקשת סליחה מהמלאכית שגררתי אותה לטיול המפגר הזה ושומעת את הזאבים מיללים מרעב.

אני חולמת שאני מתעוררת במיטה ענקית מעץ כהה, ארבעה עמודים מגולפים מחזיקים פרגוד עבה, הזאב שוכב לידי, אני מתמתחת ומנסה להעיר אותו אבל הוא לא מוכן לקום. בהתחלה העניין מצחיק אותי, אני נצמדת אליו ולוחשת לו שהגיע הזמן לקום, שיש לנו תוכניות להיום וכבר מאוחר אבל הוא לא זז ולא עונה, רק מתחפר לתוך השמיכה ונוהם משהו לא ברור. אני מתחילה להילחץ, זה כבר לא מצחיק אותי, הוא חייב לקום, אני מנערת אותו, צועקת עליו, מנסה לשכנע אותו, מתחננת שהוא רק יפתח את העיניים ויסתכל עלי אבל הוא ממשיך לישון. אני קמה ומסתובבת ברחבי הבית הריק, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אין לי למי להתקשר וממי לבקש עזרה, הבית שותק ואני מנסה להבין למה יש כל כך הרבה אבק באוויר שמרקד בקרני השמש. שעת ערב, הזאב עדיין לא קם, אני נשכבת לידו במיטה, נצמדת הכי חזק שאפשר, לוחשת לו שאני אוהבת אותו, שאני התגעגעתי אליו, שאני כל כך רוצה שהוא יקום ויסתכל עלי. אני שמה את הראש על החזה שלו, צד ימין, טיפה מתחת לעצם הבריח, המקום הקבוע שלי, אני לא יודעת כמה זמן אני שוכבת ככה רק שפתאום אני מבינה שהזאב לא נושם. אני מחפשת את הדופק שלו, לא מסוגלת לצעוק, לא יכולה לנער אותו, לא יכולה לעשות כלום. אני מחבקת אותו והגוף שלו מתקרר ומתקשה בידיים שלי, אני לא מסוגלת לעזוב אותו כי אני יודע שאני לא יראה אותו לעולם ברגע שאני ישחרר. אני שוכבת בחושך, נצמדת לגופה שפעם היתה גוף אהוב ומשכנעת את עצמי להירדם, אולי אז אני לא יתעורר.

גם הלילה ישנתי שלוש שעות, נכנסתי למיטה באחת עשר, נרדמתי באחת ובארבע וחצי כבר היתי ערה, אני לא יודעת מה גרוע יותר, לישון כל הזמן או לא לישון בכלל. בינתיים אני עוד לא עייפה, הגוף רגיל ללילות חסרי שינה אבל אני מותשת מלהילחם במוח שלי כל לילה. רק כשאני ישנה ליד הזאב, רק כשהידיים שלו מחבקות אותי ואוחזות אותי צמוד אליו אני מתליחה לישון כמו בן אדם.

Anabelle קפאין וניקוטין יעבירו אותי גם את היום הזה