The Light of Morning Decomposes Everything

Adele - Hello

אתמול הדוב אסף אותי מהעבודה, הלכנו לחפש הרחבה למשחק מחשב, בדרך דיברנו על מוות. 

סיפרתי לדוב על סבא שלי, הגבר היחיד שהיה בחיים שלי, תחליף לאבא שגם לקח על עצמו את התפקיד בשמחה, עם כל הקושי והאחריות שנבעו מכך. אף פעם לא כתבתי עליו, אף פעם לא דיברתי עליו, כי הפצע הזה כואב מדי מכדי לקלף ממנו את הגלד, יש זכרונות שאני מעדיפה לשמור לעצמי כי ברגע שהם יוצאים מהפה שלי בצורת מילים, ברגע שאני הופכת אותם ממשהו אוורירי ומעורפל למשהו גשמי ומציאותי אני מתפרקת תחת המשקל שלהם. יש דברים שמבינים רק בדיעבד, ההבנות האלו הן הכי קשות, כי כבר מאוחר מדי לעשות איתם משהו ולצערי אני מבינה את רוב הדברים בדיעבד. סבא שלי הוא זה שהתקין בי לנצח את הרצון ללמוד ולדעת, את הצורך להרחיב אופקים, שבכל תחום יהיה לי לפחות את הידע הבסיסי ביותר, העיקר לדעת כמה שאפשר. סבא שלי היה זה שלימד אותי שהיותי אישה לא נותנת לאף אחד לגיטימציה להוריד אותי אבל גם לא נותנת לי זכויות יתר, שאני צריכה לעבוד קשה, אולי יותר קשה מאחרים, כדי לממש את עצמי ושאסור לי לרגע לחשוב שמגיע לי פחות או יותר מלכל אדם אחר. סבא שלי היה זה שתמיד צילם אותי, יש לי אלבומים שעולים על גדותיהם בתמונות, כל ביקור היתי חוזרת עם חבילת תמונות חדשה ואחרי שהוא נפטר לא הסכמתי שיצלמו אותי, אין לי אף תמונה מגיל שתים עשרה ועד מלפני שנה, לא היתי נותנת לאף אחד להתקרב אלי עם מצלמה, מבחינתי זה היה חילול קודש. אני זוכרת שסבא שלי ריכז את החיים שלו סביבי, אני הית כל עולמו, ילדה קטנה עם עיניים כחולות וצמה היתה הכל בשבילו. אני זוכרת שהמצאנו משחק, היתה לי בובה של עכבר כחול שאהבתי נואשות לתקופה, העכבר היה סר פרנסיס דרייק ואני הייתי אליזבת הראשונה ועל השטיח ליד המיטה שלי, כשאני בפיג'מה, הינו משחזרים את הקרב עם הארמדה הספרדית. סבא שלי דאג שאני לא ישקע לעולם שבו אני נסיכה שמחכה לאביר שיבוא להציל אותי ורוב הזמן במשחקים שלנו גילמתי דמויות היסטוריות, גברים ונשים כאחד, מפליגה מסביב לעולם, כובשת ממלכות, מגלה יבשות או מגנה על בית המלוכה המקומי. את התחושה הזאת, שאני קטנה ואם זאת גדולה יותר מכולם ומהכל איש לא הצליח להעניק לי, איש חוץ ממנו.

אני חיה עם הרבה חרטות, הגדולה שבהן היא שלא טסתי ללוויה של סבא שלי, היתי קטנה ואמא שלי לא חשבה שאני יכולה להתמודד עם זה ואני לא התעקשתי ועד היום אני מצטערת על זה. סבא שלי נפטר מסרטן אחרי ניתוח שהצליח וזאת היתה מכה שאף אחד לא היה מוכן אליה, היה מדובר בניתוח נסיוני באותה תקופה, כולם חשבו שכשהוא נכנס לשם הוא לא יצא בחיים אבל הוא שרד, הוא חי עוד שבוע וחצי והיה נדמה שמצבו משתפר בקצב מסחרר וכולנו נשמנו נשימת רווחה שהפכה להשתנקות של כאב כשהוא נפטר, פתאום ובלי שום אפשרות לדעת. ביקרתי אותו כמה פעמים, מצחיק אותי טיפה שבפטרסבורג אין לי שמץ איך מגיעים למרכז העיר אבל את הדרך לבית הקברות אני מכירה בעל פה, אבל הביקורים החד שנתיים האלה לא באמת הזיזו בי משהו. תמיד הרגשתי שלדבר למצבה זה לדבר לאבן ושבית קברות זה מקום שבו שמים גופות, לא מקום מנוחה לנשמות, הביקורים האלה לא נתנו לי כלום חוץ מריקנות.

הדוב סיפר לי על סבא שלו, שעבר שב"צ והידרדר במהירות, הוא סיפר לי שסבא שלו שכח שפות, לקראת הסוף הוא לא היה מסוגל לדבר עברית, שוכב במיטת בית החולים וצועק, צורח "Kill me master, I'm broken" שוב ושוב ושהדבר שהיה הכי קשה לדוב זה לראות את אבא שלו מתפרק מבכי. המשפט הזה נתקע לי במוח, הוא מתגלגל ומהדהד שם ואני לא חושבת שאני יצליח להפסיק לחשוב עליו בזמן הקרוב. הדוב סיפר שאולי סבא שלו לא היה האדם הכי טוב בעולם, אשתו היתה אלכוהוליסטית אובדנית והוא החליט שהוא לא מתעסק עם זה, שאבא שלו היה צריך לחבוש את הידיים של אמא שלו בגיל שמונה, אחרי נסיון התאבדות שקשל ושזה היה אחד הדברים ששברו אותו, אבל שזה לא הגיע לסבא שלו, זה לא מגיע לאף אחד.

אני חשבתי על זה שאני לא מפחדת למות, אני רואה את הצל של המוות בכל פינה, בשבילי הוא אמיתי והוא כאן והוא ממש מאחורי בכל רגע ויום אחד אני יסתובב והוא יקח אותי. מבחינתי המוות הוא ממשי, הוא פיזי, אני חיה בצל שלו וזה לא מונע ממני לראות את היופי, להיפך, הצל של המוות גורם לצבעים להיות חדים יותר ולאור להיות נוצץ ולכל היופי שבעולם לצאת החוצה כי אני יודעת שכל רגע הוא חד פעמי, שהוא לא יחזור על עצמו. אני מפחדת למות ככה, כשאני כבר לא אני, בבית חולים עם צינורות מפלחים את הגוף, כשאני בעצמי מכונה שבורה, רק לא למות ככה, מזה אני מפחדת, גסיסה איטית ובלתי נמנעת בחדר לבן וריח של כימיכלים שצורב את האף ומערפל את המוח.

Anabelle אולי תחבק אותי ותגרש את הקור של המוות מהעצמות?