The Light of Morning Decomposes Everything

הפעם אין שיר ברקע, אני יושבת בשקט, כבר שלושה ימים שאני חולה לבד בבית, ורוב הזמן השקט הוא זה שמלווה אותי. מגיל חמש עשרה יש לי דלקת בבלוטות הלימפה שחוזרת מינימום פעם בשנה והגיע הזמן לביקור השנתי. זה אד מהדברים שהם חרב דו צדדית, לא משנה איך תחזיק אותה תיחתך, מצד אחד זה נתן לי זמן לחשוב, מצד שני זמן לחשוב הוא לא תמיד דבר טוב. יהיה אשר יהיה יצא לי להסתכל על עצמי במבט ביקורתי, על התקופה האחרונה, על עוד נפילה שעברתי מבלי לשים לב. מוזר לי איך הדברים האלה קורים, הכל היה כאילו בסדר, רק שעבד לי החלשק לעשות דבר. אני נהייתי מומחית בלבטל תוכניות, היתי קובעת משהו ויודעת מראש שאני ימצא תירוץ לבטל אותן.

קשה לי לתאר את ההרגשה שהנפלה עלי, מדובר בשילוב של שני דברים, מצד אחד חוסר איכפתיות מוחלט לגבי כל מה שקורה בחיים שלי ומצד שני שנאה עצמית על העובדה שהגעתי, שוב, למצב הזה. הידרדרתי שוב וכמה כבר אפשר? אני חושבת שנפלתי מספיק פעמים, בדיוק יצאתי חזרה מעוד נפילה, ובבקשה, עוד אחת לאוסף. זה קרה מבלי ששמתי לב, לאט לאט החלקתי למטה ומה שהכי גרוע הוא שנתתי לעצמי לגיטימציה לעשות את זה, התנהגתי כאילו להסתגר בחדר ולאכזב את עצמי ואת החברים שלי שוב ושוב זה בסדר, אין שום סיבה לעשות כלום בנדון. ביטלתי את כל החיים שלי, את עצמי, בשביל לשבת בחדר. קשה לי לתאר עד כמה אני שונאת את עצמי כרגע, ארס שזורם בעורקים ומתפשט בגוף עם כל פעימת לב. אני מגעילה את עצמי, כי לא רק שאכזבתי את עצמי, אכזבתי גם את מעט האנשים שאיכפת להם ממני. הקשר שלי עם אמא שלי כבר לא קיים, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה דיברנו ליותר משתי דקות, עם סבתא שלי שהגיעה מרוסיה לא ביליתי בכלל ודי התעלמתי מקיומה, הקשר שלי עם המלאכית הקטנה נמצא בשלבי גסיסה מתקדמים, אני והדוב בקושי מדברים, על מה שקורה עם הזאב אני מפחדת אפילו לחשוב והכל באשמתי. אני לא יכולה להשתמש בדיכאון כתירוץ להכל וזה מה שאני עושה ביני לבין עצמי, אני אומרת שזה בסדר שאני לא עושה ולא יוצאת, כי אני בדיכאון ורע לי. אני לא מזלזלת בדיכאון שלי אבל הגיע הזמן לגדול, זה לא נותן לי לגיטימציה לוותר לעצמי ולאכזב אנשים ולהתנהג כמו ילדה קטנה שרוצה שכל העולם יסתובב סביבה ושחושבת שהיא הדבר הכי חשוב בעולם.

אני עושה לעצמי ולאחרים רע, אני מידרדרת את עצמי והגיע הזמן להפסיק עם ההתנהגות הזאת, היא מובילה אותי בסיבובים. אני יכולה לצאת מזה, אני יכולה ליצור את החיים שמגיעים לי אבל רק אם אני יפסיק להתבכיין על כמה שקשה לי ורע לי ויתחיל לעשות. אני לא יכולה להמשיך לצפות שהכל ישתפר כשאני יושבת בבית ולא עושה שום דבר, אם אני רוצה שינוי אז אני צריכה ליצור אותו. 

Anabelle התקווה מתה אחרונה