The Light of Morning Decomposes Everything

כדי להבין את מצב הרוח שלי בכל רגע נתון מספיק להעיף מבט בחדר שלי: כשהכל הולך מצויין החדר שלי מצוחצח, כל דבר נמצא בדיוק במקום, אין שום גרגר אבק, הכל מושלם; כשהמצב פחות או יותר בסדר החדר שלי פחות או יותר מסודר, יש קצת לכלוך פה ושם ואולי כמה בגדים על הרצפה אבל באופן גורף הסר עדיין שולט; בשנייה שהמצב הנפשי יוצא משליטה, כשאני מרגישה רע, אי הסדר הפנימי משתקף בחיצוני ובחדר שלי שורר בלגן. כרגע אפשר להבין שהמצב הנפשי שלי הוא כאוטי לחלוטין, אני לא יכולה לעבור מהמיטה לדלת מבלי לדלג על ערימות של בגדים, תחשיטים מפוזרים בכל מקום, כלים מלוכלכים על כל שטח אופקי... כאוס פנימי מתבטא בכאוס חיצוני, כמה פשוט וכמה נוח. 

אני שונאת את רכבת ההרים הרגשית הזאת, הטלטלה המתמדת, אחרי הכל אני לא מחפשת אושר תמידי, אני רק רוצה להגיע לעמק השווה שבו אין לי ימים שבהם בא לי למות ואחריהם ימים שבהם אני מלכת העולם ואז ימים שהכל בסדר וחזור חלילה. המצב הידרדר למעמקי הדיכאון, חזר להיות בסדר ואפילו טוב לשבוע ועכשיו הוא מידרדר חזרה ואני כבר לא מסוגלת להתמודד עם כל זה. אני משתיקה כל רגש ולו הכי קטן, מחניקה אותו בניקוטין וג'וינטים, מטביעה אותו בקפה ופשוט לא חושבת. כבר כמה ימים שהדחף לפגוע בעצמי, לחתוך, כדי שהכאב הפיזי יגבר בכוחו על הכאב הנפשי, המחשבה התורדנית הזאת מתרוצצת לי בראש ואני עושה הכל כדי לא להקשיב לה אבל מיום ליום זה ניהיה יותר ויותר קשה. אני לא יודעת איך שרדתי את היומיים האחרונים, איך הצלחתי לעבור אותם מבלי להשתגע סופית, הרגשתי כאילו שלקחו את האיברים שלי ותלשו אותם ואני חלולה לגמרי מבפנים. בכיתי הרבה, אני לא גאה בזה אבל בכי בהחלט עדיף על האלטרנטיבה, בכיתי בהיסטריה שקטה ונרגעתי ואז בכיתי שוב, הגוף שלי כבר התייבש לחלוטין, לא נשארה בו אפילו טיפה של מים אבל המשכתי לבכות בכל זאת, כאילו שפתחתי ברז ועכשיו אי אפשר לסגור אותו. מה שחשוב הוא שעברתי את זה, לקחתי את כל הכוחות והשליטה העצמית שיש לי, תפסתי אותם בכף היד ולא שחררתי עד שהם הובילו אותי למצב שבו אני מסוגלת לנשום.

השאלה שעומדת בפני עכשיו היא איך אני ממשיכה מכאן, כי נדמה לי שכל הכוחות שלי אזלו, שלא נשאר לי אוויר בריאות. הידיים שלי רועדות והנשימות שלי לא קצובות ורדודות ואני מכירה את התסמינים האלה, התקף היסטריה בדרך. אני לא יודעת איך אני אמורה להמשיך ולבנות משהו מעצמי, מהחיים שלי כשאני מרגישה שתלשו לי את היסודות שמחזיקים את הבית שבניתי לעצמי והכל נפל לרגליים שלי וכמה פעמים אני יכולה לבנות הכל מאפס? אני מנסה להתרכז בחיובי אבל אי אפשר, יותר מדי עננים מסתירים את השקיעה.

ביום חמישי הכל התחיל ברגל שמאל, קמתי לעבודה שבוזה לחלוטין, לא היה לי כוח להיות שם, היתי עייפה אחרי ספירת מלאי ועבודה של שבועיים כדי להיות מוכנים לספירה. ביקשתי שישחררו אותי מוקדם וכשהמנהלת שלי שאלה למה אמרתי לה את האמת: אין לי זמן לכלום. אני עובדת שש משמרות בשבוע ואני מגיעה הביתה כל כך עייפה שאין לי באמת כוח לכלום ואז כל הדברים שאני אמורה לעשות נופלים על היום חופש שלי וגם לנוח אין לי זמן. התבכיינתי לסגנית שיש לי חברים שאני לא רואה, בן זוג שאני לא רואה, שאלוהים יודע מתי בפעם האחרונה ביליתי זמן עם אמא שלי, שסבתא שלי שנמצאת כאן ואני בקושי מדברת איתה, שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי זמן לעצמי... שחררו אותי מוקדם, חזרתי הביתה והלכתי לישון לכמה שעות, מתרגשת לפני הסופש העמוס בתוכניות שעומד בפני. התעוררתי לבערך עשר שיחות טלפון מהמנהלות שלי וכבר היתי במצב של פאניקה שמשהו קרה כשחזרתי למנהלת שלי והיא אמרה לי שהיא נותנת לי חופש בשישי ואת כל הסופש הבא כי זה מגיע לי ואני כמעט בכיתי לה בטלפון מרוב הקרת תודה. מהרגע הזה הכל התחיל להידרדר, ריב עם אמא שלי על כלום ושוב דבר, ריב עם הזאב על זה שהוא לא יכול להישאר לישון אצלי ואז הוידוי של המלאכית הקטנה וביום שישי הוידוי של הדוב דבר ראשון על הבוקר. לא דיברתי איתם מאז, בורחת מאחריות ולהתמודדות, מסתגרת בקליפה הקטנה שלי, comfort zone זה דבר נהדר.

הלוואי שהיתי יכולה להיות שמחה בשביל הדוב והמלאכית, באמת ובתמים, הלוואי שהיתי מסוגלת לראות מעבר לרגשות של עצמי אבל אני לא. תמיד היתי בן אדם אגוצנטרי ולמרות שאני לא גאה בזה אני למדתי לחיות עם זה, כרגע אני יותר מדי פגועה מכדי לחשוב על אחרים. אני שמחה שהמלאכית סיפרה לי, אני גאה בה כי אני יודעת כמה קשה זה היה בשבילה, אני מאושרת על זה שהיא בוטחת בי מספיק אבל אני לא יכולה להגיד שאני לא נפגעתי ממה שהיא אמרה. נפגעתי ממנה, נפגעתי מהדוב, הרגשתי ששוב פעם מצאו לי תחליף והמשיכו הלאה בלעדי, כמו תמיד. הגלד על הפצע הענקי עמוק בפנים נפתח שוב, בפעם המאה, ועכשיו שוב כואב לי ולך תדע כמה זמן יקח לפצע להגליד שוב.

אני צריכה להתחיל להתמודד, עדיין לא מוכנה לדבר עם הדוב והמלאכית, מי יודעת אם אני אי פעם יהיה מוכנה לזה כי אני מרגישה שאיבדתי אותם, את שני החברים הכי טובים שלי, ביום אחד. אולם אני חייבת להתחיל להתמודד, לנקות את החדר, להתקלח, כל אותם הדברים שנותנים לי אשליה שהכל בסדר, שמרגיעים את הסערה שבפנים. 

Anabelle מתמודדת בשארית הכוחות אבל מתמודדת.