The Light of Morning Decomposes Everything

כדי להבין את מצב הרוח שלי בכל רגע נתון מספיק להעיף מבט בחדר שלי: כשהכל הולך מצויין החדר שלי מצוחצח, כל דבר נמצא בדיוק במקום, אין שום גרגר אבק, הכל מושלם; כשהמצב פחות או יותר בסדר החדר שלי פחות או יותר מסודר, יש קצת לכלוך פה ושם ואולי כמה בגדים על הרצפה אבל באופן גורף הסר עדיין שולט; בשנייה שהמצב הנפשי יוצא משליטה, כשאני מרגישה רע, אי הסדר הפנימי משתקף בחיצוני ובחדר שלי שורר בלגן. כרגע אפשר להבין שהמצב הנפשי שלי הוא כאוטי לחלוטין, אני לא יכולה לעבור מהמיטה לדלת מבלי לדלג על ערימות של בגדים, תחשיטים מפוזרים בכל מקום, כלים מלוכלכים על כל שטח אופקי... כאוס פנימי מתבטא בכאוס חיצוני, כמה פשוט וכמה נוח. 

אני שונאת את רכבת ההרים הרגשית הזאת, הטלטלה המתמדת, אחרי הכל אני לא מחפשת אושר תמידי, אני רק רוצה להגיע לעמק השווה שבו אין לי ימים שבהם בא לי למות ואחריהם ימים שבהם אני מלכת העולם ואז ימים שהכל בסדר וחזור חלילה. המצב הידרדר למעמקי הדיכאון, חזר להיות בסדר ואפילו טוב לשבוע ועכשיו הוא מידרדר חזרה ואני כבר לא מסוגלת להתמודד עם כל זה. אני משתיקה כל רגש ולו הכי קטן, מחניקה אותו בניקוטין וג'וינטים, מטביעה אותו בקפה ופשוט לא חושבת. כבר כמה ימים שהדחף לפגוע בעצמי, לחתוך, כדי שהכאב הפיזי יגבר בכוחו על הכאב הנפשי, המחשבה התורדנית הזאת מתרוצצת לי בראש ואני עושה הכל כדי לא להקשיב לה אבל מיום ליום זה ניהיה יותר ויותר קשה. אני לא יודעת איך שרדתי את היומיים האחרונים, איך הצלחתי לעבור אותם מבלי להשתגע סופית, הרגשתי כאילו שלקחו את האיברים שלי ותלשו אותם ואני חלולה לגמרי מבפנים. בכיתי הרבה, אני לא גאה בזה אבל בכי בהחלט עדיף על האלטרנטיבה, בכיתי בהיסטריה שקטה ונרגעתי ואז בכיתי שוב, הגוף שלי כבר התייבש לחלוטין, לא נשארה בו אפילו טיפה של מים אבל המשכתי לבכות בכל זאת, כאילו שפתחתי ברז ועכשיו אי אפשר לסגור אותו. מה שחשוב הוא שעברתי את זה, לקחתי את כל הכוחות והשליטה העצמית שיש לי, תפסתי אותם בכף היד ולא שחררתי עד שהם הובילו אותי למצב שבו אני מסוגלת לנשום.

השאלה שעומדת בפני עכשיו היא איך אני ממשיכה מכאן, כי נדמה לי שכל הכוחות שלי אזלו, שלא נשאר לי אוויר בריאות. הידיים שלי רועדות והנשימות שלי לא קצובות ורדודות ואני מכירה את התסמינים האלה, התקף היסטריה בדרך. אני לא יודעת איך אני אמורה להמשיך ולבנות משהו מעצמי, מהחיים שלי כשאני מרגישה שתלשו לי את היסודות שמחזיקים את הבית שבניתי לעצמי והכל נפל לרגליים שלי וכמה פעמים אני יכולה לבנות הכל מאפס? אני מנסה להתרכז בחיובי אבל אי אפשר, יותר מדי עננים מסתירים את השקיעה.

ביום חמישי הכל התחיל ברגל שמאל, קמתי לעבודה שבוזה לחלוטין, לא היה לי כוח להיות שם, היתי עייפה אחרי ספירת מלאי ועבודה של שבועיים כדי להיות מוכנים לספירה. ביקשתי שישחררו אותי מוקדם וכשהמנהלת שלי שאלה למה אמרתי לה את האמת: אין לי זמן לכלום. אני עובדת שש משמרות בשבוע ואני מגיעה הביתה כל כך עייפה שאין לי באמת כוח לכלום ואז כל הדברים שאני אמורה לעשות נופלים על היום חופש שלי וגם לנוח אין לי זמן. התבכיינתי לסגנית שיש לי חברים שאני לא רואה, בן זוג שאני לא רואה, שאלוהים יודע מתי בפעם האחרונה ביליתי זמן עם אמא שלי, שסבתא שלי שנמצאת כאן ואני בקושי מדברת איתה, שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי זמן לעצמי... שחררו אותי מוקדם, חזרתי הביתה והלכתי לישון לכמה שעות, מתרגשת לפני הסופש העמוס בתוכניות שעומד בפני. התעוררתי לבערך עשר שיחות טלפון מהמנהלות שלי וכבר היתי במצב של פאניקה שמשהו קרה כשחזרתי למנהלת שלי והיא אמרה לי שהיא נותנת לי חופש בשישי ואת כל הסופש הבא כי זה מגיע לי ואני כמעט בכיתי לה בטלפון מרוב הקרת תודה. מהרגע הזה הכל התחיל להידרדר, ריב עם אמא שלי על כלום ושוב דבר, ריב עם הזאב על זה שהוא לא יכול להישאר לישון אצלי ואז הוידוי של המלאכית הקטנה וביום שישי הוידוי של הדוב דבר ראשון על הבוקר. לא דיברתי איתם מאז, בורחת מאחריות ולהתמודדות, מסתגרת בקליפה הקטנה שלי, comfort zone זה דבר נהדר.

הלוואי שהיתי יכולה להיות שמחה בשביל הדוב והמלאכית, באמת ובתמים, הלוואי שהיתי מסוגלת לראות מעבר לרגשות של עצמי אבל אני לא. תמיד היתי בן אדם אגוצנטרי ולמרות שאני לא גאה בזה אני למדתי לחיות עם זה, כרגע אני יותר מדי פגועה מכדי לחשוב על אחרים. אני שמחה שהמלאכית סיפרה לי, אני גאה בה כי אני יודעת כמה קשה זה היה בשבילה, אני מאושרת על זה שהיא בוטחת בי מספיק אבל אני לא יכולה להגיד שאני לא נפגעתי ממה שהיא אמרה. נפגעתי ממנה, נפגעתי מהדוב, הרגשתי ששוב פעם מצאו לי תחליף והמשיכו הלאה בלעדי, כמו תמיד. הגלד על הפצע הענקי עמוק בפנים נפתח שוב, בפעם המאה, ועכשיו שוב כואב לי ולך תדע כמה זמן יקח לפצע להגליד שוב.

אני צריכה להתחיל להתמודד, עדיין לא מוכנה לדבר עם הדוב והמלאכית, מי יודעת אם אני אי פעם יהיה מוכנה לזה כי אני מרגישה שאיבדתי אותם, את שני החברים הכי טובים שלי, ביום אחד. אולם אני חייבת להתחיל להתמודד, לנקות את החדר, להתקלח, כל אותם הדברים שנותנים לי אשליה שהכל בסדר, שמרגיעים את הסערה שבפנים. 

Anabelle מתמודדת בשארית הכוחות אבל מתמודדת.

לפעמים אני לא מצליחה לכתוב, אני מרגישה את הדחף הזה, הרעיון שבוער לי בראש אבל אני לא מצליחה להעביר אותו למילים. אני מתחילה לכתוב ומוחקת, מתחילה מחדש, מצליחה לשרבט שני משפטים ומוחקת אותם שוב, וחזור חלילה. אני מנסה אבל יש אי שקט בראש שלא נותן לי להתרכז, אני לא מצליחה למקד את המחשבה לידי מילים אבל היא שם, נוזלית, דומה במרקמה לפודינג ואני לא יודעת מה לעשות עם הפודינג הזה שתקוע לי בראש. אני מנסה אבל כלום לא יוצא והאמת שכרגע זה לא הכי משנה, לפעמים לוקח זמן לעכל דברים ועוד יותר זמן לכתוב עליהם, כנראה שהמחשבה פשוט לא הבשילה מספיק בשביל להנציח אותה במילים. 

אני רק יודעת שהיום משהו בבפנים הכי עמוק שלי מת ושבמקומו נולד משהו חדש.

Anabelle מעניין אם זה לטוב או לרע, כנראה שרק הזמן יוכל להגיד.

הפעם אין שיר ברקע, אני יושבת בשקט, כבר שלושה ימים שאני חולה לבד בבית, ורוב הזמן השקט הוא זה שמלווה אותי. מגיל חמש עשרה יש לי דלקת בבלוטות הלימפה שחוזרת מינימום פעם בשנה והגיע הזמן לביקור השנתי. זה אד מהדברים שהם חרב דו צדדית, לא משנה איך תחזיק אותה תיחתך, מצד אחד זה נתן לי זמן לחשוב, מצד שני זמן לחשוב הוא לא תמיד דבר טוב. יהיה אשר יהיה יצא לי להסתכל על עצמי במבט ביקורתי, על התקופה האחרונה, על עוד נפילה שעברתי מבלי לשים לב. מוזר לי איך הדברים האלה קורים, הכל היה כאילו בסדר, רק שעבד לי החלשק לעשות דבר. אני נהייתי מומחית בלבטל תוכניות, היתי קובעת משהו ויודעת מראש שאני ימצא תירוץ לבטל אותן.

קשה לי לתאר את ההרגשה שהנפלה עלי, מדובר בשילוב של שני דברים, מצד אחד חוסר איכפתיות מוחלט לגבי כל מה שקורה בחיים שלי ומצד שני שנאה עצמית על העובדה שהגעתי, שוב, למצב הזה. הידרדרתי שוב וכמה כבר אפשר? אני חושבת שנפלתי מספיק פעמים, בדיוק יצאתי חזרה מעוד נפילה, ובבקשה, עוד אחת לאוסף. זה קרה מבלי ששמתי לב, לאט לאט החלקתי למטה ומה שהכי גרוע הוא שנתתי לעצמי לגיטימציה לעשות את זה, התנהגתי כאילו להסתגר בחדר ולאכזב את עצמי ואת החברים שלי שוב ושוב זה בסדר, אין שום סיבה לעשות כלום בנדון. ביטלתי את כל החיים שלי, את עצמי, בשביל לשבת בחדר. קשה לי לתאר עד כמה אני שונאת את עצמי כרגע, ארס שזורם בעורקים ומתפשט בגוף עם כל פעימת לב. אני מגעילה את עצמי, כי לא רק שאכזבתי את עצמי, אכזבתי גם את מעט האנשים שאיכפת להם ממני. הקשר שלי עם אמא שלי כבר לא קיים, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה דיברנו ליותר משתי דקות, עם סבתא שלי שהגיעה מרוסיה לא ביליתי בכלל ודי התעלמתי מקיומה, הקשר שלי עם המלאכית הקטנה נמצא בשלבי גסיסה מתקדמים, אני והדוב בקושי מדברים, על מה שקורה עם הזאב אני מפחדת אפילו לחשוב והכל באשמתי. אני לא יכולה להשתמש בדיכאון כתירוץ להכל וזה מה שאני עושה ביני לבין עצמי, אני אומרת שזה בסדר שאני לא עושה ולא יוצאת, כי אני בדיכאון ורע לי. אני לא מזלזלת בדיכאון שלי אבל הגיע הזמן לגדול, זה לא נותן לי לגיטימציה לוותר לעצמי ולאכזב אנשים ולהתנהג כמו ילדה קטנה שרוצה שכל העולם יסתובב סביבה ושחושבת שהיא הדבר הכי חשוב בעולם.

אני עושה לעצמי ולאחרים רע, אני מידרדרת את עצמי והגיע הזמן להפסיק עם ההתנהגות הזאת, היא מובילה אותי בסיבובים. אני יכולה לצאת מזה, אני יכולה ליצור את החיים שמגיעים לי אבל רק אם אני יפסיק להתבכיין על כמה שקשה לי ורע לי ויתחיל לעשות. אני לא יכולה להמשיך לצפות שהכל ישתפר כשאני יושבת בבית ולא עושה שום דבר, אם אני רוצה שינוי אז אני צריכה ליצור אותו. 

Anabelle התקווה מתה אחרונה