כבר שלושה חודשים מאז סיום הלימודים, ואני מתוודה - עדיין אין עבודה.
לא ששלושה חודשים זה הרבה - אבל בכל זאת... זה קשה.
הנה כבר חלפו להן כמעט חמש שנות עבדות, שבהן המצרך היקר ביותר הינו החופש...
ועכשיו החופש הזה מרגיש קצת כמו קללה... עכשיו שאני לא מוצאת עבודה.
והבושה על חוסר הנסיון בתחום העבודה, ועל כך שהייתי ביישנית ולא בקשתי בתמימותי המלצה מאף מרצה...
למרות כל העבודה הקשה וההישגים אני פשוט מרגישה קצת חסרת ערך.
ותארו לעצמכם אותי עם התחושות האלו יום יום... וזה משליך קצת על היחסים עם החבר - אולי קצת יותר ממה שאני מוכנה להודות....
בהגיון אני יודעת:
-שברור שזה תהליך לא קל, אבל בסוף כולם מוצאים עבודה.
-שעצם זה שאני לחוצה ומפחדת, הגיוני שהפחדים שלי מתגשמים ואני במובן מסוים מהווה המכשול של עצמי.
-שאסור לי להשוות את עצמי לחבריי העובדים - רובם סיימו לפניי ואני לא תמיד יודעת כמה זמן לקח להם למצוא.
-שאני לא מספיק אסירת תודה על תקופת המנוחה הזו, שכלל אינה מובנת מאליה.
אבל כבר הרבה זמן אני לא מקשיבה להגיון הזה, ולעזאזל הגיע הזמן לניעור עצמי מהרחמים העצמיים!