העולם שבפנים

לא מזמן קבלתי סוף סוף את הדיפלומה, ובזמן שבו אני אמורה להיות מאושרת - מצאתי את עצמי אמנם נרגשת, אך גם במצב מדוכא ועצבני.

אכן, עדיין לא מצאתי עבודה - ועברו כמעט חמישה חודשים, וזה פאקינג מתסכל!

אני בטוחה שבחלק מהראיונות פישלתי, והביקורת העצמית די מלווה אותי - אבל אני בטוחה שלמדתי מהטעויות.

אבל לא רציתי להתעלם מהמצב ההזוי הזה של הדיכאון והלחץ, והלכתי לפסיכולוגית.

לא שאני במצב טוטאל לוסט או משהו... פשוט הרגשתי צורך לשתף מישהי אובייקטיבית בחרדת הראיונות שלי.

לנסות לקבל עזרה בלשאול את השאלות הנכונות בזוגויות ואולי לתקשר איתו נכון יותר

וגם לפתור ביני לבין עצמי את דרמת החברה הכי טובה שבגדה בי רגשית.

שפכתי ושפכתי אינפורמציה והיא - מצדה הכל בסדר איתי. ממש הרגשתי שהיא לא באמת מקשיבה לי.

ברור שאני לא באותה מצוקה שבה הייתי לפני שלוש שנים... אבל לא הגעתי אליה כדי לפטפט.

והרגשתי שכל קושי שלי התנפנף כלאחר יד.

עוד פעם הרגשתי סתם ילדה קטנה ומפונקת, ושאין לי בעיה - אני רק קצת חסרת פרפורציות.

בכל מקרה טוב שאני באה להתייעץ (למרות שאין באמת בעיה) והיא מוכנה לקחת ממני כסף!

ובחיי שזה מעצבן להרגיש ככה כשיוצאים מפסיכולוגית!

אני אספר לכם סיפור. יש לי חברה שאני מחשיבה כחברה הכי טובה מאז גיל 4.5, ובעצם אותה חברה הכי טובה היא עבורי משפחה.

עברתי איתה הרבה מאוד. היא הרבה פעמים הייתה חברה לא כל כך קלה בילדותינו - קפריזיונרית לא קטנה. בעיות אגו קשות - עד היום. אני לעומתה הייתי הרבה פעמים מבטלת את עצמי - מבקשת סליחה כדי לעשות שלום בית, גם כשזה לא הגיע לה.

עם הזמן התבגרנו, ואז בתיכון החלה החברות באמת: אני הייתי נוכחת בשבילה כמה שיכולתי בזמן התקפי החרדה שהופיעו לה, והיא תמיד ייעצה לי ואמרה לי את האמת בפרצוף כשהייתי צריכה אותה.

לפעמים הייתי מפגישה אותה עם חברים אחרים שלי באירועים שונים... היא היתה עושה לי פאדיחות רציניות - מספרת עליי סיפורים מטופשים שלי ושלה כמעין הפגנת בעלות. תמיד הפגנתי מורת רוח ובסופו של דבר העמדתי אותה על מקומה. לא היו לנו מתחים רבים לאורך שנים....

החברה הכי טובה שלי מעולם לא הייתה בקשר זוגי. רק חלפו מולה כל בני הזוג ובנות הזוג של הוריה הגרושים. בכל הנוגע לזוגיות, יש לה שיריון הגנה כבד - היא לא תיתן לאף אחד לחדור, ולובשת מסיכה של מיאוס.

אני כמובן, ייחלתי תמיד לאהבה. תמיד חיפשתי. חתרתי למטרה. יצאתי עם לא מעט בחורים, והיו לי כמה קשרים קצרים ומאוד לא מוצלחים. באותם קשרים היא צפתה מהצד, ומכיוון שהם לא באמת הכניסו אותי לזוגיות אמיתית ומחייבת - שום דבר בעצם לא השתנה. החברות שלנו נשארה באותו מצב סטאטי וכיפי ותומך כפי שהיא תמיד הייתה. היא נשארה להיות האדם הקרוב אליי מלבד לבני משפחתי הקרובים.

ועכשיו אני בזוגיות רצינית כבר יותר משנה. גרה עם המתוק שלי בדיוק שנה. אני אוהבת אותו, עם כל החולשות שלו! הוא לא תמיד קל בחברת האנשים. הוא מאוד דומיננטי... לפעמים מקשקש דברים שאנשים לא אוהבים לשמוע, ותוקע לעצמו מידי פעם גול עצמי מבחינה חברתית. אז מה, ואני משוגעת לפעמים! מתנהגת לפעמים בצורה  בלתי זוגית בעליל. לא מעט פעמים אני סגורה בקרבת המשפחה שלו ויש עוד.

כי ככה זה בזוגיות - לכל אחד יש את החולשות שלו.

אז החברה שלי מפרשת אותו בצורה מעוותת. היא אמרה לי שהוא עקץ אותה. אמרה לי שהוא עשה איתה תחרות מי מכיר אותי יותר, כשכל מה שהוא רצה לעשות זה לשתף באהבה הרבה שלו אליי, לשתף בסיפור. זה מה שהוא עושה עם כ-ו-ל-ם!!! גם עם ההורים שלי.

וגם הוא לא מתלהב ממנה כל כך - יש לו דיעות מוצקות על אנשים - הוא רואה את הבעייתיות שלה שאני כבר מכירה הרבה שנים והוא נרתע ממנה. וכן! הוא לא כל כך מעריך אותה, אבל לא מטפטף רעל בכל הזדמנות.

ואיפה החלק שלי? אני יותר מידי ניסיתי לחבר ביניהם שיהיו בסדר. וואללה? שניהם מאוד השתדלו לעשות מאמצים להיות מנומסים. אבל בפעם האחרונה הוא היה קצת "grumpy" מעייפות, וכבר כשהתעורר - שיתף בדרכו את אהבתו אליי... והיא שנאה את דרכו.

היא לא אוהבת אותו בכלל, והיא טורחת לרמוז על זה לא מעט פעמים. גם אחרי שדיברתי איתו עליה, וניסיתי לגשר ככל יכולתי.

אבל בחייאת! כמה אפשר!

כבר שאני חשבתי שפתרתי עניינים, למרות שאף אחד מהם לא אוהב את השני, היא באה ביציאה שעברה כל גבול. אחרי שעניתי לה שאני לא יכולה לבוא איתה לים בסופה"ש כי אני נשארת בצפון עם החבר (הבית שלי ושלו בצפון, ובית המשפחה במרכז), היא שואלת בפייסבוק מי בא איתה לים. אז בחור חביב מאיזור הצפון מציע לה לבוא לבקר ומה היא אומרת בפומבי??!!

"אבל חברה הכי טובה שלי תכעס אם אני לא אעבור אצלה בצפון, ואני לא רוצה לעבור אצלה כי אני לא רוצה לפגוש את החבר שלה שאני שונאת".

בפייסבוק בפומבי היא אומרת את זה. כשיש לנו 30 חברים משותפים בפייסבוק.

תגידו לי עכשיו - למרות כל הסבל שהיא מרגישה, האם זה בעיניכם מעשה חברי??! לא! זה מעשה קנאי ומעוות!! זה ממש לא חברי!!!

חברה טובה בעיניי לא מצהירה בריש גלי שהיא שונאת את החבר של החברה שלה. חברה טובה, גם אם היא פגועה - משאירה את הדברים במעגל סגור.

ואז כשאני אומרת לה בהודעה פרטית שזה מעליב אותי, היא שואלת אותי למה זה מפריע לי? אולי אני לא בטוחה בזוגיות שלי??!!

מצידה אני כל הזמן רק מגוננת עליו, ובזמן האחרון היא לא רואה שום טעם להזכיר שהיא נפגעה ממנו.

גם אחרי שכבר דיברתי איתה על  הנושא מכל כיוון.

היא מטפטפת שוב ושוב שהיא לא אוהבת אותו.

ואחרי שיחת טלפון כועסת שניתקתי לה בסוף בפרצוף, היא אמרה שהיא לא חשובה לי ועוד כל מיני דברים מכוערים על החבר כמו המילה "בבון" ו-"סחי".

ואחרי זה אני עדיין מנסה לסיים בטוב! אבל מסבירה לה בצורה רציונאלית את הצד שלי, וכמו שזה נראה הדבר היחיד שירצה אותה הוא שאני אפרד ממנו, האם זה מה שהיא רוצה? והתשובה הייתה לא, אבל אני יודעת שבתוך תוכה היא כן רוצה בכך. היא רוצה את האיזון הקודם. אבל היא לא מבינה שדברים כאלו משתנים באופן טבעי - שאלו החיים.

אמרתי לה שכבר חודשים אני יוצאת מגידרי שיהיה בסדר ומדברת איתו עליה, והיא לא יכולה להגיד עליי שאני רק מגוננת עליו ושלא אכפת לי ממנה.

אמרתי לי שכל כך השתדלתי בשבילה, שאני מבקשת ממנה גם להתאמץ בשבילי ולהגיד לו שהיא מתנצלת על מה שכתבה (כן - היה לי קשה מאוד להסתיר שאני נסערת, ואי אפשר להסתיר דברים כאלה - אז הוא יודע מה קרה)  ושהיא הרגישה שנעקצה ממנו, אבל ככל הנראה לא פירשה אותו תמיד נכון.

היא הסכימה....

עכשיו כביכול אני רק צריכה לדבר איתו על העניין. אבל הוא בחור מאוד רציונאלי, אז איך אני יכולה לשכנע אותו לסלוח אם אני בעצמי עדיין כועסת?? כי למה אני צריכה לסבול את הקנאה הזו?