כבר הרבה זמן שאני יודעת שנאי צריכה להתפרק ולכתוב את כל מה שאני מרגישה וחושבת ולא מוצאת טיימינג. הכל עיניין של טיימינג בחיים. אם לא הייתי צריכה להכין מושמושים בשביל פעולה ואם לדמרי לא היה בדיקות ואם הוא לא היה מחליף אותה ואם אני לא הייתי באה בכוונה מתוך צחוקים ואם לא היינו נתקעים במעליםת או הולכים ביחד ברגל או היה לי שירים יפים בפלאפון או הייתי כזו עקשנית לא הייתי איפה שאני נמצאת.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מתחרטת לרגע. לא מתחרטת על דברים שעשו לי טוב. למרות שלפעמים אני אומרת לעצמי למה הייתי צריכה את זה כי קשה לי.
וזה מצחיק, כי הייתי איתו 3 חודשים פלוס מינוס, ועכשיו, חודש וחצי אחרי, אני אוהבת אותו הרבה יותר ממה שאהבתי. אבסורד?
פתאום אני מרגישה מה זה להיות מכורה. מה זה להרגיש שאת צריכה משהו ואם לא תביאו לי אותו עכשיו אני נדפקת. אני צריכה אותו. צ-ר-י-כ-ה. שיגע בי, שיחבק אותי, שיהיה שם.... אני באמת ובתמים מרגישה שאני צריכה אותו לידי. להרגיש שהוא שם.. ובשבילי. ושהוא רגיש ואוהב בדיוק כמו שהוא היה לא מזמן!!!!@$$ אף פעם לא הרגשתי ככה לפני. תמיד את אומרת שאת אוהבת... ואז מגיע משהו יותר גדול ואז את אומרת בואנה לזה קראתי אהבה?! זה אהבה!!! וזה מצחיק... כי בטח עוד חודש חודשיים או אפילו שנה, אבל מתישהו... אני אצחק על זה. ואגיד לזה קראתי אהבה?!??? אבל וואלה, הוא הראשון שלי בהכל. שנישק אותי, שנגע בי, הראשון שהבאתי הביתה... הראשון שהייתי איתו כל כך הרבה זמן. הראשון שגרם לי להרגיש פורחת. שגרם לי לחייך אמיתי מכל הלב. שהיה הכי קרוב מכולם. ופתאום............. איך בן אדם שהיה כל כך קרוב נהיה כל כך רחוק?
אז נכון שיש מעידות, הרבה מעידות, ולפחות פעם בשבועיים אנחנו נפגשים ומתנשקים. אבל אחר כך, כשזה לא אחד על אחד זה פשוט לא אותו דבר. ואז אני נפגעת למה אני לא מקבלת תשומת לב ולמה הוא לא מתייחס אליי ולמה הוא מתנהג אליי מגעיל. למרות שאולי הוא לא באמת מתנהג אליי ככה... והכל בראש שלי. כי אני רגילה למשהו שונה. ליחס של חברה שלו, ועכשיו אני לא חברה שלו. אני אמנם מצפה לאותו יחס... אבל אני לא באותו המעמד. ואין סיבה שהוא יתייחס אליי ככה. ואולי זה הקטע, שכל הקירבה הפיזית הזאת וכל הרצון הכל כך גדול הזה להתקשר אליו ולהגיד לו צא אני בחוץ נובע מזה שפתאום יש לי 40 דק' איתו שהם כמו פעם מכל המובנים. אף אחד לא מתחרה איתי על תשומת הלב שלו. להבדיל ממה שקורה ביום יום בביתספר.
אז החיים בזבל והפח סגור?
ופתאום אני מרגישה שאני משתנה, שאני לא אני יותר. שאני עצובה, סגורה, כעוסה ועצבנית על כולם כל הזמן. והיייי! אני לא כזאת! אני הכי מצחיקה בעולם, והכי חברותית, ולפעמים אני אפילו מתגעגעת לחיה שהייתי, זאת שצועקת בביתספר ורצה במזדרונות וקופצת על אנשים. לילדה החכמה שמוציאה מאה בכל המקצועות ולא רק שמונים ולצאת שלא נכנעת לבינוניות. זאת עם השמחת חיים והחיוך הענק שנעלמה ואני לא מוצאת אותה!!!! ואני מתה למצוא אותה. אני מתגעגעת אלייה כל כך. אני יודעת שהיא נמצאת שם איפושהו בתוך תוכי אבל אני פשוט לא מצליחה להוציא אותה וזה משגע אותי. אני מתגגעעת אלייה בכל ליבי ונשמתי ואני יודעת שאם היא תחזור החיים שלי יראו יותר טוב. והתעודה שלי תראה יותר טוב. ואולי כל האנשים שהתרחקו ממני עם הזמן יתקרבוץ. ואני אחזור להיות הילדה הפופולרית שכולם אוהבים כמו שהייתי פעם@!!#@ (איזה משפט של ילדה בכיתה ו')
משעשע איך תסביך בא עם תסביך אחר וכשמושלם הכל מושלם וכשחרא אז הכל חרא. אבל יהיה טוב, אני יודעת שבסוף יהיה. עם כמה שעכשיו אני לא מצליחה לתאר את עצמי עם מישהו שהוא לא הוא, לא מצליחה לחשוב על להתאהב במישהו אחר שהוא לא הוא, לגעת במישהו שהוא לא הוא... בסוף יבוא מישהו שהוא לא הוא... אנחנו בטוח לא נתחתן! :D (למרות שהייתי שמחה להתחתן איתו, אמא שלו מווווווווווווווושלממממתתתתתתת.)
אני מקווה ומאחלת לעצמי להתגבר עליו מהר, כי נמאס לי להתאכזב ממנו ולהיפגע מדי יום ביומו ואולי למצוא מישהו אחר. או שאולי הוא יתפוס שכל וישתחרר מהפחד המזדיין שלו ממחוייבות וקשר רציני ויבין שהוא לא יכול למצוא מישהי שתאהב אותו יותר ממני למרות שאני חופרת ומציקה.
אז אני אקח נשימה עמוקה או אפילו שתיים ואתחיל את התקופה חדשה בלעדיו. ועם הרבה בגרויות.
עד הפעם הבאה שאני אצטרך להתפרק, רון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
