תמיד תהיתי מה אני ירגיש כשזה כבר לא יהיה יותר
שכבר לראות אותו מחובר לפייסבוק לא יעלה ישר את השאלה, ומיד אחר כך גם את העצבים של "למה נראלו שהוא לא שולח לי הודעה"
שכבר לראות את האוטו המכוער שלו עובר לא יהיה הדבר שאני הכי רוצה בעולם ושלחכות עוד חמש דקות בחוץ כשאני חוזרת מבילוי לא יהיה יותר חשוב מלהיכנס כבר הביתה כי קר לי.
אני חושבת שעכשיו אני מבינה איך זה מרגיש...
כבר התרגלתי לזה שאכפת לו רק משעות השינה שלו, התרגלתי לזה שהוא מפגין רגשות רק לאמא שלו, התרגלתי לציניות המתנשאת שלו והתרגלתי לדרך המיוחדת שלו לאהוב אותי. לא חושבת כבר פעמיים על מה הוא יגיד אם אני אתקשר ועל הזין שלי איזה ג'ינס או חולצה אני לובשת כשאני רואה אותו (ממלא הוא ראה דברים יותר גרועים... או יותר טובים... תלוי את מי שואלים.)
מצד שני, יופי! זה מה שאיחלו לי כבר כל כך הרבה זמן... זה מה שאנשים רוצים לשמוע! זה מה שאנשים ישמחו לשמוע...
השאלה היותר קשה היא, גם אני שמחה לשמוע את זה? להרגיש את זה?
לא זוכרת את עצמי לא צריכה אותו, לא רוצה אותו... לא אפילו קצת (אבל ממש טיפה!!!) אובססיבית כלפיו...
לאדעת. זה מוזר.
ועוד יותר גרוע, זה מפחיד.
אני כן אוהבת אותו. אני מאוד אוהבת אותו... הוא הבן אדם שאני רוצה לדבר איתו כשאני מתעוררת בבוקר והוא הבן אדם שאני רוצה לבלות איתו בזמני הפנוי... הוא הבן אדם שאני רוצה שיהיה לידי כי הוא יקר. כי הוא חשוב. אבל אני לא יודעת עד כמה בתור בן זוג... בתור האהבה הזאת שכולם מדברים עליה.
שלא תטעו לרגע! אהבתי אותו, באמת שאהבתי. אבל אני כבר לא בטוחה אם עדיין...
אוף זה כל כך עצוב!!
יצאנו היום ביחד, היה קריר וזה היה הטיימינג המושלם לשוקו חם. ולחבר. ישבנו שעתיים והיה כל כך כיף.. ולא, לא התנשקנו. ועדיין חזרתי מרוצה הביתה.
אני מפחדת שעד שאני במצב שיש מצב שכן נחזור, שיש מצב שהוא כן מתחיל להראות עיניין יותר... מחוייבות יותר... עד שהצלחתי והשגתי את מה שרציתי במשך כל כך הרבה זמן, ורציתי את זה כל כךךךךךךךךךך הרבה זמן- אני זאת שאשים לזה סוף. אבל לא... אני לא אעשה את זה. כי אני לא רוצה להתחיל מחדש. כי אני מעדיפה להיתלות בעבר.
כן... אני מעדיפה להיתלות בעבר. מעדיפה לשקר לעצמי שאני עדיין אוהבת אותו, ושאני עדיין רוצה את הקשר הזה,
מאשר לנסות משהו חדש.
כן, אני....אני מפחדת משינויים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
