מאמי שלי.
אנחנו נחגוג חודש כשתחזור משם. ואז תסע שוב לקרוע את התחת. ותחזור שוב.
ואיזה קצת זה חודש... חודש קטן ומסכן עם מלא חוויות שאם היו מספרים לי עליהם הייתי יכולה להישבע שזה בחיים לא יכול היה לקרות לי. ועוד איתך!?
ו19 יום בלעדייך זה יהיה מוזר.
ואני בכלל לא בטוחה מה אתה בשבילי, ומה אני בשבילך, ומה אנחנו ומי אנחנו ומה אתה רוצה ממני!
וההרגשה המוזרה הזאת בבטן, ולא, לא פרפרים. אפילו לא פרפרים!
ואיזה כיף זה להרגיש שיש מישהו שאכפת לו. ומישהו שחושב שאני יפה. ושאני מיוחדת. ומישהו שבאמת רוצה שאני אהיה לידו כי כיף לו איתי...
ולא מתוך צביעות, או אינטרס.
ואיזה לא כיף זה לדעת שאתה לא שלם איתי. שאתה לא שלם עם זה שאתה רוצה להיות איתי. שאתה לא בטוח מה אתה רוצה בכלל.
שמצד אחד אתה רוצה להתגבר עליי ומצד שני אתה לא יכול- כי אני זאת אני. וזה המילים שלך.
ואיזה בילבול אתה גורם לי להרגיש. כי זה לא אותה האהבה הכואבת שהייתה פעם. אבל זה מסוג אחר. פתאום זה נעים(:
וכיף לי שאתה נותן לי להרגיש הכי מיוחדת, והכי יפה, והכי מושכת.
ומפחיד אותי כל כך שפתאום תחזור עם מלא חוויות ואני לא אהיה כל כך מעניינת יותר. ושלא תתגעגע. ושרחוק מהעין יהיה רחוק מהלב.. ושזה רק יעזור לך להתגבר עליי עוד יותר. ושתחשוב עליי רק לפעמים בלילה. ולא בכל לילה.
ואיך אני אמורה להתמודד עם זה? איך אני אמורה לחכות 19 ימים במחשבה שאולי תחזור וזה לא יהיה אותו הדבר? שאולי אני מחכה למשהו שלא יחזור בכלל... שאני חושבת ומחכה ואוהבת... ואתה אולי כבר לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
