לא גדלתי איתו.
את זה אני יכולה להגיד בוודאות.
הוא ואמא שלי גרושים [מן הסתם].
והוא עבר לארצות הברית לפני חמש שנים, אבל לפני זה הוא בילה שלוש שנים בכלא.
אני ואמא שלי גרנו ביחד, לבד.
האחים שלי גדלו בפנימייה.
זאת אומרת שכבר שמונה שנים מהחיים שלי אני לא רואה אותו כל יום, פעם בשבוע או לפחות פעם בחודש.
במקרים טובים אני רואה אותו פעם פעמיים בשנה, ואנחנו מנסים להשלים פערים.
למרות שאני יודעת שזה לא אפשרי.
הוא לא יודע איזה מין בן אדם אני.
הוא לא יודע מה המאכל האהוב עליי.
הוא לא יודע מה הצבע האהוב עליי.
הוא אפילו לא יודע למה אני אלרגית.
אבל אני חיה את המצב הזה כבר כל כך הרבה זמן, שאת התקווה שיהיה בינינו איזשהו קשר בריא איבדתי.
הוא מתחזק עכשיו, מתקרב לה', אבל הוא נשוי כבר ארבע שנים לגוייה שרק לפני חודשיים החליטה שהיא מתגיירת.
באמת שאני לא מבינה אותו, אבל יכול להיות שאני פשוט לא מכירה אותו מספיק.
הוא רוצה שאני אקרא כל שבת תהילים ושאני אשמור שבת, שאני לא אלך עם גופיות או מיני, שאני אתלבש צנוע ושלא נתחיל לדבר על סוגיית החבר כי הוא החליט כבר ממזמן שזה מחוץ לתחום.
הוא שולח לאמא כסף כשהיא מבקשת, וקונה לי מתנות.
אבל עם כל הדרישות האלה, שאני והוא יודעים מראש שאני לא אמלא, מה עם החלק הכי בסיסי במערכת יחסים המשונה הזאת?
מה עם החלק שמחייב אותך להיות אבא שלי?
שדואג ומחבק, שמבין ועוזר, שצוחק ומעודד...
אתה אבא שלי? באמת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יחי האנונימיות (;