אני מסתכלת עליך מלמעלה, אני רואה חוטים של זהב בשיער שלך ואצבעות דקות של אמן. אני צועקת לך מהקודקוד של המחשבה, אני מישהו בשבילך. אתה מפנה מבט ומתרכז בפירמידות אחרות ממני, ובקצה שלהן לא אני יושבת. שחררת אותי כמו שמשחררים את ימי שני. לנסיך שלי אין סבלנות, ולא אפיתי לביבות מזל. אני מדמיינת אותך במסדרונות, בוהה בדלתות דרך ריסים זהובים בלי לדעת שאני מחכה מעברן השני. אני מדמיינת אותך בוכה כמו תינוק בקצה של מסדרון ארוך, ויש לנו הרבה ללכת עד שאוכל להעביר אצבעות בחוטי הזהב האלה ולהתאהב שוב שווה בשווה. בחלום אני גרניום בשדה פרחים ואתה עובר בין החלקות ומריח אחרות ממני. בינתיים, אני טובלת במים עומדים. אני מתפשטת עד לעצם ושותקת כשאני מרגישה את המים מכסים לי את כל הפתחים לנשימה. מתחת למים האלה אני לא נושמת, זה משאיר לי זמן לחשוב על כמה מים עומדים זה מסריח. לערמונים במטבח אין ריח יותר. הסרחון ספוג לי בעור. בפנטזיות שלי של ימי שני, אנחנו שוכבים כמו מקצוענים. באוויר יש תחושה של דז'ה וו, כבר עברנו כמה טבורי עולם והיינו מאוהבים גם במרחב וזמן אחרים. זה נמצא שם כשמסתכלים בעיניים ורואים רחוק לאחור. שדות שלמים של גרניום רך עד כמה שהעין יכולה לראות. אחר כך, קצת לפני שמגיע יום שלישי, אנחנו מתקלחים יחד במים טריים.