זה כמו לנסוע על אופניים, כמו לפסוע עם זוג רגליים לעבר האופק וכמו לשתות ולאכול ולאהוב,
כמו כל הדברים שבניגוד למה שלימדו אתכם תמיד ניתן לשכוח.
אז שכחתי איך כותבים. וחלק ממני קמל בפנים כאילו כל החיים הייתי שלמה וחלולה, אני מדברת אפילו יותר שטויות מהרגיל ולא יכולה להפסיק, כנראה שזה מה שצבא עושה לאנשים... אה, כן, אני בצבא.
אני בצבא, אוגוסט 08' כבוד, תצפיתנית וכאלה, חפשו אותי בגוגל ותגיעו לכאן ושום פיסה מהמידע שחיפשתם לא תיגלה לפניכם.
את הסיכה שלי קיבלתי אתמול,
ולא, שום מפקדת לא העניקה לי אותה, שום מ"מ לא הידקה לי אותה לחזה, שום סמלת לא הביאה לי את הכומתה שלה ואפילו מלים יפות על הייחודיות והמצויינות שלי לא שמעתי מאף אחד. והלוואי ויכולתי להאמין בעצמי וביכולות שלי בלב שלם אבל תמיד הייתי אגנוסטיקנית כשזה נוגע אליי,
מאמינה שיש שם משהו ולא יודעת להגדיר אותו, קצת בודדה, קצת עזובה, קצת בעלת תסביך גדלות אבל בעיקר אני.
~כאן ריק לי~
מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן.
~וכאן אני סתם מדברת על דברים שלא מעניינים אף אחד, גם לא אותי~
יותר מדי, למען האמת, וכל הפעמים האלה שייחלתי להיות סתם בחורה עם חיים רגילים ובלי המעמסה הזו של לכתוב ולתעד כל דבר, של לשפוך רגש ולחפור על גבי נייר התבררו כטיפשיות.
כי הנה אני כזו, חופרת ומשתדלת שלא לחשוב יותר מדי, חיה מיום ליום, משעה לשעה,
אומרים שהצבא מעצב אנשים, וזה נכון. אבל כמו שנוספים צדדים חיוביים לאישיות שלנו, אני מרגישה שגם נושרים בה חלקים שאהבנו ושלא היינו מוכנים לתת להם ללכת.
לא משהו שאני יכולה לתאר במלים,
יש יותר מדי מלים ואני מרגישה שאני מאבדת את עצמי, וגם מוצאת. ולו רק לא לאבד את הדבר היחיד שהייתי הכי טובה בו, המתנה שלי לעולם, לכאורה.
איפה החוזק שהיה בכל חיבור של כמה מלים שלי? האנרגיה הזו, הרגשת השחרור בסוף, הלידה העובדה שיצא משהו מתוכך שהוא לגמרי אתה אבל גם לגמרי אלוהי, קצת כמו כל דבר ביקום הזה. איפה אני? אני חופרת על חפירות עכשיו, וזה כל כך שלם וגם כל כך חלול... לאן התדרדרתי?! הלוואי ויכולתי למצוא את עצמי. לזרוק את עצמי באיזה חור בדרום אמריקה ולהתחיל ללכת בנעליים חדשות, קלילות יותר. אולי בגלל זה אנשים נוסעים לחפש את עצמם אחרי הצבא... כי הם לגמרי איבדו את עצמם במהלכו. וטוב לי, אני לא יכולה לקטר או להגיד שלא. ויש לי הרגשה שהשנתיים(+!!) הקרובות הולכות להיות מהנות, מאתגרות ובעיקר טובות במיוחד. אני אפילו כבר לא נלחמת בעצמי יותר. הבנתי שאני בדיוק במקום בו הייתי צריכה להיות, וזה ככה תמיד. רק הלוואי והיה לי הזמן להבין...
אבל אני מרגישה שאין לי את הזמן הזה יותר, לחיות בשוואיה-שוואיה שלי, להתפלסף עד אין קץ, לעשות את כל הדברים שעד לא מזמן היו נראים לי כל כך שוליים וברורים מאליו. ועכשיו פשוט שכחתי.
שכחתי איך לנשום נכון, איך לאכול נכון, איך לפנות לבן-אדם ללא הקשב... החודשיים וחצי האחרונים היו מטורפים מבחינתי, והנה הם נגמרו. ואני צריכה להמשיך לצעוד הלאה, לחפש את עצמי עוד קצת, להוכיח את עצמי בחפיפה, בקו, להינות מכל רגע, לצאת לקצונה ולהיות הקצינה הכי טובה ושפיצית וקשובה שיש... ואני יודעת שאני מסוגלת לזה. אבל נכון לעכשיו אני גם לא יודעת כלום.
ואסיים כאן במלים חסרות משמעות אלה ממש, ~וזו סתם שורה מיותרת שלא אומרת כלום, הלא כולנו?~
אני לא רוצה לאבד את עצמי,
אני לא רוצה להפסיק לכתוב לעולם,
אני לא רוצה להפסיק לאהוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
