עכשיו כשאני מנסה להזכר לרגע מתי התקפי הבכי ההסטריים שלי הפסיקו, אני נזכרת ביום ההוא...
ביום ההוא שהגעתי למטפלת שלי, ומה שקרה בזמן שישבתי וחיכיתי שהיא תגיע. לכאורה מראה דיי סתמי.
אני יושבת בשיעמום וגוללת לי בפייסבוק לתומי, ופתאום גיליתי את הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות בעולם באותו יום. גיליתי, איך לא... שיש לו חברה.
שהם צמודים צמודים ונראה שמאוהבים עד מעל הראש. שכולם כבר מגיבים להם "יואוו איזה מושלמים!!" ושיש כבר עשרות לייקים.
הדבר הראשון שהרגשתי היה כאילו קיבלתי בוקס בבטן ועוד אחד לתוך העין בו זמנית. הדבר הבא היה את הדופק עולה והלב שמאיים להתפוצץ החוצה מהחזה בכל רגע.
לא היה דבר אחד בעולם הזה שהיה יכול להכין אותי לתחושה הכי גרועה שיש. שום דבר לא היה קיים באותם רגעים, חוץ מתחושת הבגידה והאכזבה העצומה,
שהרגישה כמו סכין שחודר ישר לתוך הלב מתוך הגב, ומקהה כל רגש אחר שאי פעם הרגשתי בחיי.
כשהמטפלת שלי נכנסה וראתה אותי חיוורת כמו סיד, כמו זקן חכם שתמיד יודע להגיד את הדבר הנכון, היא שאלה מיד "מה, יש לו חברה?", ואני עניתי "כן", כבר תוך כדי ייבוב והיסטריה.
לימים אני תוהה האם יכול להיות שזה באמת היה כל כך צפוי, ואני פשוט הייתי תמימה ומאוהבת מידי כדי להבין? להבין שהחיים האלה הם לא סרט רומנטי של דיסני?
אז ישבתי מולה ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי, יצאו ממני דמעות בכמות שיכלה לשטוף את העולם כולו פעמיים. כאילו שלא בכיתי כבר במשך כמה חודשים שלוש פעמים ביום באופן קבוע.
ישבתי שם על הכיסא, ובכיתי ורעדתי והרגשתי איך העולם רועד ואז קורס לתוך עצמו.
כשהיא הבינה שיושב מולה חצי בן אדם שחווה כרגע כנראה את התקף החרדה של החיים שלו, יצאנו החוצה והלכנו במשך שעה. תירגלנו נשימות ודיברנו על הכל.
הרוחות נרגעו והמחשבות הסתדרו, כך הרגיש לפחות באותם ימים שבאו אחרי, והכאב המהדהד התחלף בכעס ושנאה תהומית. עליו, עלי, על כל ההקרבות העצומות שלי. על הכסף שזרקתי, על המשפחה שניתקתי איתה קשר, בגללו.
על המילים היפות שלו שגמעתי בשקיקה במשך שנים. פתאום זה היכה בי כמה שהיה ונשאר בן אדם כזה של מילים ולא של מעשים...
זה היה עוד הרבה לפני שהתחלתי לשמוח ולהודות על זה שהיום זה כבר בעיה של מישהי אחרת, ושניצלתי, ככל הנראה, מהרעל הכי גדול של החיים שלי.
הגעתי הביתה וזרקתי הכל לפח. את התמונות שלנו, את החולצות שלו, את המתנות שפעם הביא לי, בתקופות אחרות בחיים, שבהן חשבתי שאני והוא זה לנצח ושתי נשיקות במצח.
אני עדיין זוכרת איך אמא הסתכלה עלי, קצת בשוק, כי פתאום הצלחתי להגיד עליו כמה מילים בלי לפרוץ בבכי. סיפרתי שיש לו חברה.
יכול להיות שהיו עוד כמה ימים של הזלת דמעה או שתיים. כאב עדיין הרגשתי, ולעיתים אני עדיין מרגישה. לפעמים עוד מכריחה את עצמי להרגיש, כדי חלילה לא לשכוח שתמיד יש ממה להזהר.
אבל עכשיו בשעה המאוחרת הזו בלילה, שאני יושבת ונזכרת מתי הפסיקו התקפי הבכי שלי, אני נזכרת שביום ההוא זה היה ההתקף האחרון, ביום שבו התחלתי להבין שאין עוד על מה לבכות.
הבן אדם שחשבתי שהכרתי ואהבתי כבר לא קיים יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Love Lockdown