אני הולכת לאט. עיני שקועות ברצפה כמחפשות דבר מה שאבד.

לאור קצבי הנמוך אני כמעט ומסוגלת לספור את הלבנים.

במלוא המובן הפיזי, אך גם הנפשי.

אתם הייתם כאן, דיי הרבה זמן ורציתם בי. אני התעלמתי.

ניסיתם שוב ושוב. שתקתי.

אני הולכת, הליכתי כבדה ונעליי משתפשפות ברצפה.

נשימתי מהירה שלא כמו הבנתי. לבסוף אני מגיעה, מגיעה לתחנת הרכבת.

אך כמה חבל, הרכבת האחרונה כבר עזבה וזכיתי לראות את גלגליה האחרונים מתרחקים במהירות.

אתם, כנראה התייאשתם. בדיוק כשהבנתי עד כמה אני חשובה לכם..

בדיוק כשהבנתי עד כמה אתם חשובים לי.

למרבה הצער, אצתרך לחכות עד לרכבת הבאה.

מי יודע כמה זמן, מי יודע אם לא אאחר שוב.

SHELLY