אני זוכרת את היום הזה, כאילו היה אתמול.

הוא היה בחופש הגדול. הייתי באילת יחד עם המישפחה.

באחד מן הימים, הלכנו בטיילת. עצרנו. היה רגע של שקט.

רגע בו הביטחון העצמי שלי עלה לשמיים. רגע בו אימא שלי שתקה. כי היא אוהבת לשתוק.

לא כי היא עומדת לבכות, בגלל הבנות המאכזבות והלא מוצלחות שהיא קיבלה.

רגע בו אחותי שתקה. אולי מלמלה לעצמה משהו. משהו שמח. לא עצוב.

אחותי תמיד מדברת על משהו שמח. היא בת 9. מי יתן ותישאר בגיל הזה לעולם. שלא תגדל להיות חרא כמוני.

אבא שלי שתק. אבא שלי תמיד שותק. אבל אז, זה לא היה מתוך אדישות.

גם אני שתקתי. לא חשבתי על המלון המעפן בו היינו. מלון 3 כוכבים. מבעד לחלון, השקיפו המלונות הגדולים. אלו שחשבתי שנהיה בהם. לא חשבתי על האוטובוס הצפוף והמסריח. האוטובוס של הטיול המאורגן בו היינו. לא חשבתי על המקומות בהם לא ביקרנו. המקומות בהם חלמתי לבקר. כמו "עיר המלכים" או "ריף הדולפינים". המקומות שכולם דיברו עליהם. לא חשבתי על זה שהייתי מעדיפה להישאר בבית. לראות סרטים, ולהזמין חברות לישון אצלי. אף פעם לא ישנו אצלי. אבל באותו רגע- לא ריחמתי על עצמי.

באותו רגע, התבוננתי בים השחור. זה היה בלילה. האורות הצבעוניים והנוצצים השתקפו בו.

"בגלל שאני רואה מטושטש, אני רואה את האורות גדולים ויפים"

"לפחות משהו טוב יצא לך מזה".

זה היה המשפט היחידי שאמרתי לאבא באותו רגע. כנראה הדברים הכי אמיתיים שאמרתי לו איי פעם. ללא כעס. ללא צעקות.

אחר כך המשכנו... אימא כבר צעקה על אחותי. אני לא בדיוק זוכרת למה. הסיבות לצעוק עליה אינן נגמרות.

אבא שתק. אדיש כהרגלו.

שוב הכול נראה לי מחורבן. שוב שנאתי את המישפחה שלי. שוב רציתי להיות במקום אחר. מישהי אחרת. עולם אחר.

רציתי לחזור הביתה. כמה שיותר מהר.

זה המלון שהיינו בו. רואים את המבנה אבן הקטן, שעליו יש מלא צלחות? זה המלון עצמו.

SHELLY