"אני מחזיקה אותך! תנסי לעלות!"

"אני לא יכולה... אני נופלת..."

"החזיקי מעמד סול, את יכולה לחזור לקרקע אם רק תנסי!"

אני אוחזת בחוזקה בידה של סול. סול לא יכולה למות עכשיו. היא לא צריכה ליפול!

"סול נפלה מהצוק! סול נפלה מהצוק!", שמעתי קולות מבוהלים מסביבי. סול אכן החליקה מהצוק. מתחת לצוק זרם נהר במהירות גבוהה. אם לא הייתה מתה, עוד מהנפילה עצמה, הנהר הבטיח את טביעתה.

אבל עכשיו, אני החזקתי את סול. רגליה עפו באוויר, וזה רק הקשה עליי. אני היא זאת שהפרידה בין סול לבין המוות הנורא שחיכה לה ממש מתחת לרגליים. חמישים מטר גובה. מי שנופל, חד וחלק - מת.

עננים אפורים התאספו מעליי. שאר הילדים הלכו לקרוא למחנכים ולמלווים. היינו בעיצומו של הטיול השנתי, למעשה, ממש ביום השלישי והאחרון. הטיול השנתי של סוף כיתה ח'. לרגע, הרגשתי שזו רק אני דליה, וסול שעומדת להחליק מידיי בכל רגע. לא הקשבתי לצרחות שהיו מסביבי, לא ראיתי את מה שהיה מתחת לצוק, לא...

"דליה! אני נופלת, דליה!!!" התפרצה סול למחשבותיי, "בבקשה, החזיקי אותי חזק!" היא אמרה בקולה החנוק מבכי.

החזקתי את ידה של סול בשתי ידיי. סול לא הצליחה להרים את ידה השנייה.

"החזיקי מעמד סול, רק עד שהמדריכים והמורים יגיעו..." עודדתי אותה, "את חייבת לנסות לעלות בחזרה!" הוספתי.

"אם אני יזוז עוד קצת, את לא תעמדי בלחץ המשקל. פשוט החזיקי אותי חזק," ענתה לי סול.

השמש נעלמה כעת לגמרי, מאחוריי העננים האפורים. טפטוף קל של גשם החל לרדת מלמעלה. טיפות הגשם זלגו על מצחי המזיע, והרגשתי הקלה. נאנחתי. ידיי עדיין החזיקו את סול, שלא הפסיקה להסתכל למטה.

"זה הסוף" אמרה סול, קולה נשמע חלש יותר מקודם, "זה הסוף. ככה אני אמות דליה, אני אפול..."

"את לא תיפלי ולא כלום!" אמרתי לה, "אני מתכוונת להחזיק אותך, ואני לא מתכוונת לעזוב. אני אחזיק אותך עד מחר אם צריך!"

"הו דליה..." היא בכתה. דמעותיה התערבבו עם טיפות הגשם.

"הנה, שם!!!" צעקו הילדים שהתקרבו, "הנה היא נופלת!" הם אמרו. המלווים, המדריכים, המורים... כולם היו שם. הם הקיפו אותי ואת סול.

"אנחנו נזרוק לך חבל. את תחזיקי בחבל חזק, ואנחנו כבר נעשה את השאר... רק חשוב שלא תעזבי את החבל, ויהי מה!" צעק אחד המלווים אל סול. בינתיים, הגשם התחזק. לפתע הבנתי, שהוא זה שיכול לגרום לנפילה. סול יכולה להחליק מידיי הרטובות. סערה חזקה התקרבה. הנהר שלמטה זרם כאילו אין מחר. מימיו התנגשו בחוזקה בסלעים ויצרו פיצוצי מים אדירים. זה היה נראה כמו זיקוק, שעשוי כולו מים. אבל זיקוקים יש, כשיש סיבה. זיקוקים יש, כששמח. עכשיו, הרגשתי כאילו אני בעיצומו של יום צילומים ארוך לסרט האימה של השנה.

סול החזיקה בחבל, והמלווים משכו אותה. היא כבר לא הייתה תלויה בי. נשמתי לרווחה, והסתכלתי על ידיי האדומות והמשופשפות. ליבי דפק בחוזקה, והבנתי שסול עוד לא ניצלה. היא עדיין שם. אומנם, היא הייתה גבוהה יותר, אבל היא יכלה ליפול בכל רגע נתון. עכשיו, זה אפילו לא בשליטתי, וברגע כזה, אי אפשר לסמוך על אף אחד. לא על המורים, לא על המדריכים, ולא על המלווים. לסול נשקפה סכנה.

עברו כמה רגעים שנראו כמו נצח. סול עמדה על הקרקע, יותר נכון, היא ישבה, נושפת ומתנשפת. לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות. רציתי לצרוח. רציתי לצרוח שסול חיה! זה היה כה קרוב... כה קרוב למוות אכזרי. במקום לצרוח, מצאתי את עצמי מחבקת אותה בחוזקה. שתינו בכינו. גם העננים בכו, והגשם התחזק. היה זה מראה נוגע ללב. כולם נשמו לרווחה. אני וסול, המשכנו להתחבק באמצע המעגל שהתלמידים יצרו. כל התלמידים הספיקו להגיע אל זירת ההתרחשות. חלקם, כבר כמעט סיימו את מסלול ההליכה. חלקם, היו הרבה הרבה מאחור.

ואז, שמעתי קול מבוגר שאמר: "דליה, דליה קומי!". לא הבנתי במי מדובר. המשכתי לחבק את סול חזק, אבל זה לא היה קולה של סול. קולה של סול היה ילדותי יותר... נעים יותר... יותר...

"דליה! קומי! את תאחרי" שמעתי את הקול שוב, "את תאחרי אל בית הספר!" אמר הקול הנרגז. פקחתי עיניי, וגיליתי שהכול היה חלום.

"בוקר טוב," אמרה אמי שעמדה לצידי. מי יודע כמה זמן היא עמדה שם. ישנתי חזק. הבנתי, שזהו יום חדש. התעוררתי לעוד יום. עוד יום, שחברתי הטובה ביותר סול, איננה...