היא מסתירה את זה כבר הרבה זמן. בשבילה, זו סכנת חיים. הוא מסתיר את זה גם כן. בשבילו, זו סכנת מעמד בחברה. טוב, גם סכנת חיים.

הכול התחיל כשהם נפגשו בבר בתל אביב לפני כשנתיים. הוא הלך עם חבריו, והיא, הלכה עם משפחתה. משפחה גדולה יש לה, ממש חמולה.

הבר נפתח בשעה תשע בערב. התפריט במזנון היה עשיר במאכלים מכל הסוגים והצורות, מכל הגדלים והצבעים, מכל התרבויות...

משפחתה הזמינה המון סלטים, פיתות, וצלחת חומוס נפלאה. הוא וחבריו לעומת זאת, שתו המון אלכוהול, ובקושי אכלו. כבר אז, מבטו התעכב על שיערה השחור, החלק והארוך. עיניה החומות כדבש היו עצובות ואומללות, לעומת עיניו הירוקות מלאות האושר. הם היו כה שונים...

לא איחר הזמן לבוא, וגם היא הסתכלה עליו. היא קנאה בו, על כך שיכול היה לשתות כמה אלכוהול שרק ירצה, לצחוק כמה שרק ירצה, פשוט ליהנות. היא, לא יכלה. היא הייתה ערביה. הוא, יהודי.

התמזל מזלם, והם מצאו עצמם משוחחים מאחורי השיחים בקרבת הבר. הוא אמר לה שהיא יפה, והיא, אמרה לו שהוא כל כך משוחרר. עמוק בליבה, היא התפללה להיות כמוהו יום אחד. לצאת מהשעבוד, ולהיכנס אל תוך חיים מלאים באושר ושמחה. הוא הבטיח לה שיום אחד, הם ייסעו רחוק מכאן. הם ישנו את שמם, ואף אחד לא יצליח לזהות אותם. תהיה להם משפחה משלהם, יהיו להם חברים חדשים, כסף, חופש...

זה לא היה פשוט כל כך. בעיני הוריה, היא נחשבה נערה אשר צריכה לגדול ולהתחתן עם בחור ערבי, להוליד עשרות ילדים למשפחתם, לסדר ולנקות את הבית, לבשל לבעל ולילדים, ולהתלבש בהתאם.

לא פעם ולא פעמיים הם חשדו בה. היא הייתה עוזבת במהירות מרבית את ביתה, ותופסת טרמפים אל ביתו. שם, הם הסתתרו בעלית הגג. בשבילם, זו נחשבה יציאה. הם הרי לא יכלו להיחשף בפני רבים. מה שאומר שהם לא יצאו לנפוש ביחד, לא רקדו במסיבות, לא אכלו במסעדות...

בטח ובטח שהם הסתירו את העניין מהמשפחה. מה הוריו יגידו, כאשר ישמעו שהוא יוצא עם ערביה?

מה משפחתה תעשה, כאשר יגלו שהיא יוצאת עם בחור יהודי?

לזוגיותם נשקפה סכנה. סכנת נפשות.

אבל הם המשיכו להיפגש. מעבר לכול. הם הפילו את חומות האיסורים ששכנו ביניהם. הם אהבו אחד את השני אהבת אמת. הוא ידע עליה הכול. היא סיפרה לו את קשייה, עם מעמד האישה אצל המוסלמים. הוא סיפר לה על הלחץ החברתי, שיש בחברה הישראלית. הם נתנו אחד לשני רעיונות, מצאו אחד לשני פתרונות, עזרו אחד לשני, סיפרו אחד לשני. הם עשו ביחד הכול. 

כעבור שנתיים הם תכננו להתחתן בסתר. ממשפחתו, הוא הכי התחבר לאחותו. עוד כשהיו קטנים, הוא סיפר לה הכול. הוא החליט שזה הזמן לספר לה, זה הרגע להזמין אותה לחתונה הסודית, והשביע אותה בכדי שלא תספר זאת לאף אחד. השמועה הופצה, והזוג היה צריך לברוח ממשפחתה כל עוד הם יכולים. משפחתה תלתה מודעות בכל רחבי תל אביב, משפחתו התקשרה לכל חבריו, שהיו המומים ולא ידעו דבר. הוא והיא ידעו שזה עניין של חיים או מוות, ולכן, שילמו מחיר כפול לכרטיס טיסה. הם עלו על מטוס שעמד להמריא בכל רגע, והתפללו. כל אחד לאלוהיו. רק כאשר הם נחתו, הם גילו שהם נמצאים בדרום אפריקה. לא היה להם מזון, בית, בגדים, וצרכים בסיסיים. את כל הכסף שהיה להם הם הוציאו על כרטיס הטיסה.

כך עברו להם עוד שנתיים. שנתיים של סבל ורעב, שנתיים בהם משפחותיהם כבר התחילו להתאבל על מותם. שנים אבודות.

לבסוף, הוא הצליח לקבל עבודה קטנה בתור שרברב. היא, ניקתה בתים מזוהמים. הם היו רק שניים, ולכן זה הספיק להם לאוכל, אך לא לבית.

העניינים התגלגלו, והמשפחה שנתנה לה לעבוד אצלם בתור מנקה, נתנה להם לישון שם. הזוג מצא בית חמים עם משפחה נחמדה מאוד. אט אט הם התחילו להסתדר. הם למדו, קיבלו עבודה טובה יותר, קנו בית קטן, וחיו. נכון, לא היה להם הרבה כסף, אבל הם לפחות יכלו ללכת מחובקים באמצע הרחוב. היא יכלה לחייך, והוא יכול היה להצחיקה. הם לא שכחו את עניין החתונה. הם התחתנו במגרש שעשועים מלוכלך שהיה בקצה הרחוב, והזמינו את כל חבריהם החדשים. האנשים הטובים. שכנתם תפרה להם חליפה ושמלת כלה. הכול קרה מהר כל כך...

מהר מאוד כבר היו להם ילדים. העבר נשכח, והם חיו במקום ללא פחד. מקום, בו אין ערביה ואין יהודי. יש אהבה.  מקום בו האהבה מנצחת תמיד. כנגד כל הסיכויים.