כואב לי. הלוואי וידעת עד כמה כואב לי לראות אותך כאן מולי.

לראות אותך מדבר אליי, מלטף אותי, דואג לי, בזמן שאני לא יכולה לזוז. לא יכולה להרגיש כל מגע פיזי.

אני רוצה לצעוק שאני מצטערת. שהיה כבר עדיף שאשתוק ואסתכל עליך, אך שעיניי ימצמצו. שאדבר, עם או בלי לגעת.

עכשיו אני משותקת. אחריי ניסיון התאבדות שלא עבד, מלבד תאי החשיבה, הראייה והדמיון במוחי שום דבר לא עובד. פניי מעוותות מכל הניתוחים בבית החולים. הניתוחים שלא הצליחו.

אני יודעת שהגדירו אותי כ"משותקת חלקית" למרות שאיבדתי גם את חוש השמיעה.

עכשיו אני מראה כלפי חוץ את מה שהרגשתי מבפנים.

קודם, לא דיברתי הרבה, פחדתי לגעת, התעלמתי ממילותיך היפות, הרגשתי מכוערת ליד נשמתך המדהימה.

זמן לא היה הבעיה שלנו. זאת הייתי אני.

"אני אוהב אותך" אתה אומר לי. אני קוראת שפתיים אבל לא שומעת את קולך. אני מתגעגעת כל כך לימים בהם יכולתי לשמוע...

החלום שלי הוא להתעורר! להתעורר ולדעת שחיכית כל כך הרבה זמן. חיכית לי!

ואז, אני רוצה לנצל כל רגע איתך. לנסוע למקומות יפים... לראות סרטים... להתחבק... להתקרב...

כל מה שלא הלך כראוי קודם.

עוברים ימים ועוברים לילות. אני לא זזה, בוכה מבפנים.

אתה ממשיך לבוא ולא מוותר. כבר שנה, שנה שלמה.

מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל להחזיר את הזמן לאחור? להרחיק את האקדח של אבא מראשי ורק להסתכל בעיניך הכחולות שמדברות מעצמן, ואומרות שאתה אוהב אותי, ושיהיה בסדר. מעבירות בי צמרמורות נעימות של שלווה ופתיחות...

ה – 5.12 הגיע. היום בו הכרזנו לכולם ובעיקר לעצמנו שאנחנו ביחד.

אתה נכנס לחדרי שבבית החולים ומבעד לזונדות שמחוברות לי לאף לצורך האכלה ועוד כמה דברים שעוזרים לי לנשום, אני מבחינה בגיטרה.

אני יודעת שאתה מנגן לי, ובגלל זה אתה מנגן יפה. למרות שאני לא יכולה לשמוע.

מאחוריי התריסים המלוכלכים של חלון בית החולים, נכנסות להן קרני השמש החמימות. הן גורמות לך להסתנוור קצת אבל אתה ממשיך לנגן.

היום יום שבת ואני יודעת שתישאר כאן עד רדת החשיכה.

אתה תישאר כאן לכבודי, לכבוד היום שלנו, למרות שאפילו חיוך אני לא יכולה להוציא.

אפילו לא דמעת אושר מההתרגשות שאתה כאן. שאתה תמיד כאן, למרות שאני לא שווה את זה.

אני רציתי למות.

פסים ורודים וכתומים ברקע העננים הקטנים מופיעים בחוץ. השמש שוקעת לה בנוף ציורי במיוחד, שוקעת בעדינות, בזמן שאתה מדבר אליי.

אני מצליחה לקרוא בשפתיך חצי מהדברים, וחצי מהמילים נבלעות להן בחדר הריק והמדוכדך.

רק ציור ממוסגר שתלוי אל מול מיטתי מזכיר לי שאני חייה. הציור שהבאת לי, בו השם שלי מתנוסס בגאווה לצד לבבות והדגשות.

אט אט יורד לו החושך בחוץ. מזכיר לי את סופי השבוע המדהימים שלנו ביחד, כשהלכנו יד ביד לאור הירח...

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני זוכרת!

לבי דופק עכשיו בחוזקה ואתה בורח מהחדר. המכשיר שעוקב אחר הפעימות כנראה הבהיל אותך.

רופאים נכנסים לחדר. המון חלוקים לבנים מתרוצצים סביבי כאילו קרה משהו איום.

מה כבר קרה?!

הם מצלמים אותי. לא צילום רנטגן, צילום רגיל במצלמה דיגיטאלית.

התמונה נשמרת במצלמה ואתה לוקח אותה מידיו של הרופא בשביל להתבונן.

אתה מסתכל בתמונה וחיוך מאוזן לאוזן מתפשט על פניך, ואז אתה מראה לי.

בתמונה, נמצאת ילדה עם פנים מעוותות למדי, ודמעה.

דמעה? הצלחתי לבכות? לבי שוב פועם בחוזקה!

אני לא מאמינה למראה עיניי. מתחת לעין ימין שלי נוצצת לה דמעה קטנה ושקופה בעלת חשיבות רבה כל כך!

אתה מחבק אותי ולופת בחוזקה את כף ידי כאילו מתפלל שארגיש משהו.

אני מצליחה להרגיש קצת את הקווים שעל כף ידך והשמחה היא בלתי ניתנת לתיאור!

אני מצליחה להרגיש אותך! אחריי שנה שלמה...

אפילו שזו רק היד, מבחינתי, החלום שלי התגשם.

חיכית לי. והתעוררתי.

לכאן