כל כך אין לי כוח לכתוב את הפוסט הזה אבל אני מרגישה חייבת. במיוחד בגלל החברים שלי שקוראים כאן, מהשאר לא ממש אכפת לי (אבל אתם יכולים לקרוא בכל זאת).

הרעיון לגרפיטי בא כפי שהסברתי מההתעניינות בתחום. תפסתי טרמפ על ה1 באפריל בשביל לשייך את זה אבל תכלס, הייתי עושה משהו דומה (אולי כשכתוב משהו אחר) גם בלי שום קשר ליום הזה. הסיבה שבגללה לא השתמשתי בצבע אשר יורד היא שלא חשבתי כי ההורים שלי ירצו להוריד את זה בכ-ל מחיר. לפני המתיחה זו קודם כל אמנות. ידעתי כי רוב הסיכויים הוא שהם לא יאהבו אותה, אבל לא הקדשתי מספיק מחשבה והייתי בטוחה שאם אגיד 'זה לא יורד', הם פשוט יקבלו את זה ככה. כן, זה קצת תמים, אבל כפי שאמרתי הקדשתי מחשבה יותר למעשה ולתוצאות קצרות הטווח (כעס) מאשר לארוכות.

אני לא מצטערת על כך. ידעתי לקראת מה אני הולכת. לא, אני לא ילדה בת 12 שמחפשת למרוד בהוריה (זו הייתה גם קצת נקמה אבל לא העיקר), אבל אני כן קיצונית ומחפשת לעבור את הגבול. הרבה לא יבינו את זה ויקראו לי חסרת שכל, ואני יכולה להבין אותם, אבל גם אני יכולה להגיד על ה'הרבה' הזה מספיק דברים.

כמו כן חשוב לציין שמעשה זה היה חד פעמי, ובפעם הבאה ארסן את עצמי כי סך הכול אני לא רעה והמטרה שלי היא לא לפגוע באחרים. אלא אם כן ממש מגיע להם, וגם זה אחרי שיקולים רבים (מניסיון).

יום אחרי המעשה שטפתי את האוטו לתומי וגיליתי כי סבון המכוניות עוזר להוריד את האקריליק (מזל של מתחילים). בערב של אותו היום מצאתי עצמי מגרדת הכל עם סרגל במשך שלוש וחצי שעות. כעת יש רק קצת ספריי שאני ואבא שלי מחפשים איך אפשר להוריד אותו מבלי לפגוע בצבע המקורי של המכונית. אם לא נמצא, כנראה בכל זאת יהיה צריך לצבוע ואז אין לי בעיה לתת חמש מאות שקל בשביל זה מהחשבון שלי.

אני חייבת עבודה=\

זהו.

אני מקפיאה את המנויים מאחר ובזמן הקרוב הבלוג יהיה סאטירי לחלוטין ומעודכן כל שתי שניות (חופש, הרבה זמן פנוי). אני לא הייתי רוצה לקבל מייל כל יום או אף כמה פעמים ביום ולכן... מה 'ששנוא עליך אל תעשה לחבריך'. אגב אני יודעת שיש אפשרות לא לשלוח למנויים אבל יש לי זיכרון של דג ולא תמיד אני זוכרת ללחוץ עליה. אולי אשחרר את ההקפאה אם הבלוג יחזור לקדמותו. אם ממש חראם לכם תבקשו ממני ואשחרר עכשיו (כן בטח).

זהו, אנשים. צאו החוצה, יום יפה היום.

אה, ולמי שהיה כאן עוד לפני כל הבדיחות, אם אכפת לו- חל שיפור ענק במצבי. כבר שבועיים שאני בסדר ולפעמים אפילו טוב לי. מדצמבר לא קרה שהייתי יציבה במשך שבוע שלם.

תודו שגם לכם זה עושה לבכות. גם אתם שומעים בדמיונכם את ה'פלאפ!' המבאס ורוצים לחזור לאחור, לזמנים בהם הכל היה יפה יותר.