היה חם. הייתי אחרי פרידה קשה. פחדתי. לא הייתי בטוחה שאצליח. הגעתי לשם בכל זאת. רצתי, זחלתי, נפצעתי ועמדתי בעמידת נוח (הלא ממש נוחה). התקלחתי עם כולן, ישנתי עם בערך תשע בנות בחדר, ירדתי לפק"לים, בקושי נרדמתי, בקושי התעוררתי, המימייה שלי הייתה שבורה, המדים היו ענקיים.

לפני המטווחים, בעוד הקבוצות לפניי יורות, חטפתי את השוק של החיים שלי. אף אחד לא ראה, אך זלגה לה דמעה מעיניי, כי היה זה רעש של מוות. מכונות מוות. אף אחד לא שם לב? כולם מדברים וצוחקים ומתרגשים?

ובכל זאת רציתי לנסות. התרגלתי. נכנסתי לירות לפני הקבוצה שלי כי רצו שמישהו יתנדב מאחר וחסרים אנשים בקבוצה הנכנסת. החזקתי את הנשק הכבד -זה שבקושי הצלחתי להרים בשיעורים- אולי עשר דקות. ירד גשם ולא קיבלנו אישור לירות. חשבתי שאסור היה להניח לנשק אחרי שהעברנו אותו למצב בודדת והכנסנו מחסנית אז למרות הרעד בידיים, הכאב במרפקים, עודדתי את עצמי שאני חזקה ויכולה לעשות את זה.

יריתי. בבת אחת הרעל נכנס ושום דבר לא שינה. יש לי נשק, יש לי מטרה. יצאתי מרוצה ורועדת, הפעם מתוך התרגשות.

אלה כמה זכרונות אשר עלו לי לראש מהגדנ"ע.

מאז הוריי אמרו לי שאיני יהודייה, למרות שאף אחד מעולם לא אמר לי על זה כלום או גרם לי להרגיש אחרת, הרגשתי אחרת. מאוד אפילו. בטח שלא שייכת.

שם, בעודי עומדת במסדר הסיום, כתפיי וגבי כואבים מהתנוחה המעצבנת, לראשונה הרגשתי שייכת. שם, הייתי חלק מכולם. אמנם אני אחרת אבל עשיתי בדיוק את מה שכולם עשו, לבשתי את אותם המדים המסריחים והייתי מועמדת לשירות הביטחון בדיוק כמו כל אזרח במדינה הזו.

אף פעם לא הרגשתי את הרצון להיות שייכת לקבוצה מסויימת וגם כשכן, זה אף פעם לא עבד. אני עדיין לא מרגישה יהודייה או קרובה לדת כלשהי על אף המסורת שגדלתי עליה במסגרות החינוכיות. צבא? שנה שעברה בכלל לא רציתי להתגייס.

שם, זה לא חשוב. הרי נולדתי כאן, גדלתי כאן, אני אזרחית לכל דבר. בקרוב אתגייס ואהיה גאה בהיותי שומרת על התרבות בארץ הזו, על השפה המאוד חשובה לי, על אבא שלי שעלה לכאן חרף הקשיים בגלל היותו יהודי, על אמא שלי ואחותי שגרות כאן, על החברים שלי שאני אוהבת. ובין אם העתיד שלי יהיה כאן או במקום אחר, כרגע אני כאן ועושה את החובה שלי בכבוד.

ושם, למרות ההתלבטויות לאן ואיך, אתעקש לתת את כל כולי.

שלושה חודשים לגיוס.