לא נועדתי בשביל קשרים עם אנשים. רוב הזמן אני מעדיפה להיות לבד, אני לא אוהבת מגע, אני אגואיסטית, אין לי על מה לדבר, אין לי סבלנות, אני מתעצבנת מהר גם אם לא רואים ואין בי שום דבר טוב שמתאים לקשירת חברויות רציניות. אולי רק זה שאני לא שופטת, אבל זה לא הכי עוזר. לכל אחד יש מעגל חברתי שמורכב מכמה וכמה חברים אבל אם ישאלו מישהו מי הם באמת החברים שלו, על מי הוא באמת סומך בעיניים עצומות, הוא יציין רק שם או שניים. אף אחד מהשמות הללו לא יהיה שלי בדיוק כמו שאני לא אוכל לציין אף לא שם אחד.

זו אשמתי. זה האופי שלי. אני יודעת שאני יכולה להתאמץ יותר וכן ליצור חברות רצינית אבל יום אחד אתעורר ואגלה כי הכל מאולץ, זו לא באמת אני, ואז מה שבניתי יהרס. הלוואי וחוקי ההיגיון היו קורסים ועוד איכשהו היו לי חברים קרובים למרות מי שאני. על מי אני עובדת.

זו לא הפעם הראשונה בה הנושא עולה אצלי. בטח מחר או מחרתיים הכל ישוב לקדמותו, כי זוהי שלי ואין מה לעשות. זוהי שלי שבסופו של יום, כן דומה לאמא שלה במקום מסוים ושונאת את זה שנאה עזה. זוהי שלי שמתה להיות מישהי אחרת המון פעמים, רק כדי שיהיה לה יותר קל וכיף בחיים הללו, אבל אין ברירה אלא להמשיך.