זה די מוזר להיזכר בך, לדעת שלימדת אותי לאהוב, לדעת שחידדת את נטיותיי האובדניות. מוזר לראות אותך, אנחנו כבר לא מדברים. מעולם לא הייתי כה קרובה למישהו, נפשית ופיזית. מעולם לא שנאתי ככה. השנה הזו הייתה גיהינום. בגללך, בגללי, זה לא משנה. זה לא ממש משנה כבר שבכיתי המון, שברתי כוסות, כעסתי, חתכתי, הברזתי משיעורים, רציתי לפרוש כנפיים ולעוף הרחק. זה לא משנה כי אני בכל זאת כאן, אולי לקח לי זמן אבל גם אני פורחת. אולי בקושי למדתי אבל גם אני מסיימת יב' בכבוד.

אתה יודע, מוזר לי שלא אראה אותך עוד לעולם אחרי הבגרות האחרונה. לא שהייתי רוצה אחרת, אבל זה בכל זאת מוזר. שלך יש חיים משלך, ולי יש חיים משלי, וזה כך כבר שנה שלמה אבל עד שמבינים את זה...

לא אכפת לי אם תמות, לא אכפת לי אם תחיה, אבל לעיתים אעצור ואחשוב, מעניין מה איתך.

אתה חושב עליי מדי פעם?

החיוך שלך יקבר בזכרוני, המבט תכול העיניים, והדברים הרעים פשוט יטשטשו. למוח האנושי נחמד יותר להיזכר בטוב ולהדחיק את הרע. וזה בסדר. אנשים טובים ממך יתפסו את מקומם בחיי.

אנחנו לא יחד כמעט שנה. לך כבר היו מיליון חברות אחריי, לי היה בקושי חבר. קינאתי, התאכזבתי וכאבתי. גם זה לא משנה. יהיו לי חיים חדשים בקרוב, אתה כבר לא חלק מהם. לך, תמיד היו המון חיים איתי או בלעדיי. תמיד היית כל כך בסדר, גם אם אמרת שאתה לא.

אני לא יודעת מה אני אמורה לכתוב כדי לסיים. אני לא מאחלת לך כלום, לא מסיקה מסקנות קיטשיות כמו 'יום יבוא ואמצא את האחד', לא מרגישה שום דבר יוצא דופן.

הכי הכי מוזר, זה שלפעמים אני מתגעגעת אליך. ממש קצת, אבל עדיין. למשל עכשיו.