בגדים אחרים, של אזרחים, מקפצים ואני כבר לא שם, אני על מדים. מדים גדולים, לא מחמיאים, אך בכל זאת מקנים ביטחון מסוים. מקנאה קצת בלקים, בעגילים, בטבעות, אבל זה בכל זאת בסדר. מסתכלת דרך החלון ונזכרת...

שלושים שניות לסיום!!!

עשרים שניות,

עשר...

והייתי רק סתם עוד אחת לפני שבועיים שלושה. נסעתי לבד, חיכיתי בתחנה, התפללתי לחזור בזמן כי היה זה יום לפני הגיוס, הסתכלתי גם אז דרך החלון. תל אביב. חזרתי לסיור שלנו, סיור במקומות הפשע והסמים, סיור בו חיבקתי מישהו שכרגע הוא כבר כלום. היה חושך, גרפיטי מושקע וכאלו שפחות, חוסר ודאות ובאותה מידה אדישות ורוגע. הגורל הוא גורל, מה שצריך לקרות יקרה ומה שלא אז לא. כשחושבים על כך, הכל הרבה יותר יפה בחושך.

תשע...

מח עצם, בדיקת DNA, חיסון, עוד אחד, שיניים, טביעות אצבע, חתימות, חוגר, אולטרא סאונד, לשם, לפה, מדים, התרגשות, פחד, חום, אנשים, פקודות, נסיעות.

שמונה...

אבל, רק אתמול! פתאום הכל חדש, הזמנים מוגבלים, מאוד מוגבלים. על מי סומכים, על מי לא, את מי אוהבים, את מי לא, איך מתחברים, למי בכלל. חיים אחרים. נוסעת הביתה, הייתי באותם המקומות אולי מאות פעמים קודם, אבל עכשיו זה שונה. עכשיו אני אחרת. זה לא הזמן, זה לא החוק, זה לא המדים ולא הזיעה ולא התיק הגדול. זה משהו מבפנים. משהו שאי אפשר להסביר. זו אני על אש קטנה, אותה אחת, ואני האחרת על אש גדולה יותר. אני החיילת.

שבע...

טיול יפה בשבת. שותים מים הישר מן הטבע, מתחבקים, מתנשקים, מחייכים, שמחים, מדברים, נפרדים. באמת נפרדים. בוכים, כי זה עצוב. אבל ממשיכים. לא באמת נפרדנו, עדיין לא סגור, עדיין לא ידוע, החלטה שלי. התלבטויות בנוגע להמון דברים על הראש. החלטה שלי. החלטה שלי, כאילו שלימדו אותי להחליט.

שש...

לשקר קצת, להיות גם כנים. להתבלבל בין מתי צריך ככה ומתי צריך ככה. להיאבק, לא לוותר על עצמי.

חמש...

עוד צעקה, עוד לכלוך, עוד עצבים, עוד דמעות. המון דמעות, מי אלופה בלרחם על עצמה?

ארבע...

בום!

לא פוגעת כלום. עוד ניסיון, עוד ניסיון, עוד ניסיון, ושום דבר לא יוצא. אולי פשוט לא נועדתי להרוג. בדיחה לעצמי: גם אם אנסה להתאבד בטח אחטיא.

שלוש...

הקשב המפקדת! לפעמים בא לי להיות החתול הגדול הזה שיגרום לעוד צלקות, אבל אין זמן ואולי, רק אולי...

שתיים...

בסדר, לא. לא טוב לי. אבל לא רע, לא רע זה כבר משהו.

אחת...

תם הזמן.