"הוא עוד ילד," המשפט מהדהד לי בראש.

"איזה בדיחות של חיילים זה," שמעתי ממנו.

"אני נשבע אני נשבע אני נשבע!" ההד נשמע למרחקים. עכשיו אנחנו כבר לא ילדים קטנים. הדגל עולה, הדמעות יורדות, הרוח נושבת והשמש שורפת את העור. ההורים מתרגשים. שלי לא שם. היא מקריאה, אנחנו חוזרים אחריה. זה מרגש. זה בא מהלב, אפילו אם לא ממש מסכימים עם כל מילה. אני חושבת לעצמי, אולי בעוד כמה זמן חלקנו לא יהיו. חלקנו באמת יקריבו את חייהם למען המולדת. מה זה כבר חיים, משהו חד פעמי? משהו כל כך גדול שאי אפשר לקחת ואז להחזיר את הגלגל? משהו כה רגיש ופגיע, פרס או קללה, לנשום, לחייך, לאכול, לצחוק עם החברים, לדבר, לכתוב, לקרוא, לרוץ, לצייר, להרגיש... מה זה כבר חיים.

אין יותר משחקים. מה הייתי בגיל חמש עשרה, בגיל של הילדון ההוא. היו לי את הקשיים שלי. לעומת עכשיו הם כלום אבל אז הם לא נראו כמו שום דבר. אילו חברים היו לי בתיכון הלא מאוד רחוק ואותם אני בקושי רואה כרגע, אם בכלל. מי אני אז, זו שבולעת את הסרטים שהיא מכניסה אותה אליהם ואז מוציאה את עצמה, כי היא חזקה. מי אני היום. היום כבר אין סרטים, יש אמת.

"הקפצת אמת!"

שוכחת את החשוב מכל. נשק. ושוב שואלת את עצמי, מי אם לא אני היא ההכי גרועה. אבל אני לא גרועה, רצתי עם אלונקה לא קצת. רצתי עם חמש מחסניות במקום שלוש. התאמצתי. באמת שנתתי הכל.

"מישהו ירה לעצמו בגרון לפני כמה שעות בבסיס לא רחוק מכאן..."

ירה בעצמו...

התאבד...

ירה לעצמו בגרון...

התאבד...

ירה...

והתמונות רצות. מי אני, אם לא זו שהתמונות גם ככה לא יצאו לה מהראש אי פעם. מי, אם לא זו שהמחשבות גרמו לה לפעמים לרצות לעשות כמוהו. מי אם לא אני, אבל לא. לא בשביל זה קיבלתי נשק. קיבלתי אותו כדי להגן. התגייסתי כדי להגן. זה לא המקום להישבר. אני בכלל לא רוצה ולא מרגישה צורך להישבר.

בקיצור, היום נשבעתי אמונים לצבא ההגנה לישראל, ואם היו לי קצת יותר מארבע שעות שינה בלילה הקודם, אולי הייתי מסבירה עוד על כל ענייני הטירונות... אבל אין ואני עייפה מתה. אפרוש כאן.